תפר עולה ויורד, עולה ויורד, עולה ויורד בדיוק כמו כביש מס.1 בעיר הקודש הקשה לחצייה. מעין ים, סלט כזה רותח, מעוטר בסירנות כחולות והרבה אבק שעולה ויורד משבילי הצד של הכביש המהיר בין הצבעים. פה הירוק מבצבץ על גזעי זיתים כרותים, שם גיפ צבאי, כדור פלפל מעוך על מדרכה, הרבה שקיות והרבה מחסומים להסתיר את האוצר העצור. תרבות שלמה. פתאום הם פה, פתאום שם, פתאום לא. שלום. כבר נדמה שהשלג, או לסירוגין החום והשמש מקשים, בין בנייני אבן מלכה מסנורים וענני כבשים מסחררים, כדורים ורוח, שמונעים מהתפרים להחלים. האביב כהזיה.
מאיפו ניסע? חורף בשבילים. כמה מחסומים? שעתיים. שיא הקיץ. שלושים קילומטר, יותר, פחות. חוט, חוט. כמה שנים זה ימשך? תפר, תפר. יותר גרוע? כלובים מוגנים, מעברים, רובים ותעודות. ופתאום, כאילו קו התפר, נתפר מעצמו: מדרגות. סתם. פתאום. בין המדרכה ומגרש החניה, לקצר טיפה את הדרך, ככה. האמת. בכיתי. מתן ישראלי בנה, לתצוגה.
ובינתיים מוסררה מתחממת קריאה לאקטיבארטיסטס.