אחת מסוגיות הליבה עליהן אפשר לקבוע בברור כי עסקינן בפרות קדושות, נושאי קונצנזוס ליבתי, ופשיזם של ממש בכל הנוגע להתדיינות ציבורית ולו במחנה השמאל, היא יחס השמאל הישראלי לארגוני ההתנגדות הפלסטינים. אותם ארגונים שהימין נוהג לכנותם בכינויי גנאי כמו "טרור", "גרילה", "רוצחים".

גישת הימין הישראלי, הדתי והלאומני כאחד, אינה דבר חדש בכל בנוגע לגישתה חסרת הבינה והאינטליגנציה. מאז ומעולם נהג הימין הישראלי להשתולל בתארים רדיקליים, הן במישור התודעתי, והן במישור הביצועי הצבאי. תמיד ללא פרופורציות, ותמיד ללא גבולות.

אך זה המתיימר להציג את עצמו כלוחם למען זכויות אדם, סיום הכיבוש, ולעיתים אף פעולות אקטיביות נגד האפרטהייד בשטחים הכבושים – מעולם לא מצא את עצמו חובר, משתף פעולה, או אפילו הבעת הזדהות סמלית עם גורם איסלמי מההתנגדות לכיבוש הישראלי.

בפגישתי האחרונה עם מזכ"ל שלום עכשיו, יריב אופנהיימר, התווכחנו סביב נושא יחס השמאל לארגון החמאס, וסירוב הארגון לפתוח את שעריו לביקור החייל החטוף גלעד שליט ע"י הצלב האדום. אופנהיימר טוען כי בלתי אפשרי לבוא דין ודברים עם החמאס כל עוד האחרון מסרב לאפשר את כניסתם של אנשי הצלב האדום. גישה עליה הצהיר אופנהיימר גם בערוצי תקשורת כשטען כי ארגון ההתנגדות הפלסטיני הינו "אויב השלום".

אני מצידי, טענתי כי בלתי אפשרי מבחינת חמאס לאפשר את הביקורים המדוברים. ולא, לא מכיוון שאני רוצה ברעת גלעד שליט. אינני מכיר אותו או משפחתו, ומבחינתי הוא בסך הכל עוד חייל מבית מדרשם של חיילי הכיבוש הציוני. אך טענתי המרכזית הייתה דווקא פשוטה בהרבה: חמאס אינו יכול לאפשר ביקורים, לא מצד הצלב האדום, ובטח לא מאחת משלוחותיה של המעצמה הציונית. צריך להבין כי על כף המאזניים לא [!] מונחות חייו של חייל ישראלי אחד. גם לא גחמותיהם של תומכיו הרבים המשמיעים כולם בקביעות למען שחרור האחרון. על כף המאזניים מונחים גורליהם של שני קבוצות אוכלוסין, וכן שלום העולם כולו.

צריך להוסיף ולזכור, כי החמאס אינו מדינה, וודאי גם לא מעצמה צבאית קולוניאליסטית. החמאס עדיין מוכר כארגון התנגדות. ולכן, אי לצפות ממנו לשחק לפי האמנות השונות המוכרות לחוקה הבינלאומית המקובלת, לכאורה. למרות שבמקרה בו עסקינן, החמאס ודומיו כן עומדים בסטנדרטים המקובלים של ארגוני התנגדות תוך שמירה מרבית על ערך חיי אדם חפים מפשע. להבדיל מצה"ל לדוגמא, שרק בשנת 2009, במהלך מבצע "עופרת יצוקה" – רצח וטבח למעלה מ 1,300 בני אדם - רבים מהם נשים ילדים וטף. והכל לחינם, צעירים ישראלים קיפדו את חייהם למען מטרה בלתי אפשרית להשגה; החמאס היה לפני המבצע, ונישאר גם לאחריו; ההתנגדות הייתה לפני, ותישאר גם אחרי;

אני יודע שהנקודות שהעלתי במאמר זה, חוצות לא מעט זרמים במה שקרוי "מחנה השמאל הישראלי". ואני יודע גם שאופנהיימר ודומיו בונים על תודעת הזרם הכלל ישראלי. ובכך הם זונחים את הרעיון הפוסט ציוני הראוי. אולם במישור האקדמי האוניברסיטאי - השמאל הבורגני לא קיים. ושם אופנהיימר ודומיו נופלים, בשונה למשל מארגון סלון דבורה האוחז בקרנות האקדמיה הישראלית. מבלי להיכנס לשאלה "מה יותר יעיל", שכן תודעת המרצים באקדמיות והאוניברסיטאות הישראליות השונות חשובה לאין שיעור לעומת האזרח הקטן, שכן 'חינוך' הוא עדיין שם המשחק. והמרצים, עדיין, כן סוג של מחנכים ומעצבי דעת קהל. לכן מן הראוי כי השמאל הבורגני, המתיימר להיות פוסט ציוני אמיתי, נטול פחד מהקונצנזוס הציוני – יבצע שכלול הערכת מצב בהקדם האפשרי דווקא מתוך קריאה נכונה של הקונצנזוס התודעתי, ולא מקבילו הנבער הציוני. שאלה נוספת שיצטרכו אופנהיימר ודומיו מהשמאל הבורגני לתת עליה מענה היא: מאחורי איזה תירוץ הם יעמדו כשליברמן יהיה ראש ממשלת ישראל, חלילה? הרי שאנשי השמאל הבורגני לא יוכלו להגיד "אמרנו לכם". כי הם לא לא פעלו, לא אמרו, ואפילו לא סללו את הדרך הראויה.

   הכותב הינו יו"ר ארגון סלון דבורה *

להלן כתובת אתר הארגון:

http://www.debora.bon.co.il