"מוזיאון על התפר" בירושלים מהווה דוגמא לאופן בו בתנאים מסויימים, הופך הדיון הפוליטי לממתיק מלאכותי שבינו ובין דיון ופוליטיקה אין דבר וחצי דבר. המוזיאון שוכן בעמדת תורג'מן על כביש מספר 1 בירושלים, החוצץ בין השכונות מוסררה ומאה שערים לשייח ג'ראח והעיר העתיקה. בשנים 1948-1967 שימש הבניין כעמדת שמירה ישראלית, ובשנים האחרונות הוא מתפקד כמוזיאון לאמנות

בתחילת דרכו של המוזיאון כתבתי על חוסר הרגישות האוצרותית שהופכת יצירות של מגוון מרשים ובינלאומי של אמנים למעין קמפיין "חברתי" דל ומגושם, אולם ככל שחולפות השנים אני נוטה לחשוב שהאוצרות, שחלק ממגרעותיה נובעות ממגבלות החלל הצפוף והמורכב, היא רק סימפטום לבעיה מקיפה יותר. המוזיאון מציג את עצמו כמקום ה"מחויב לבחינת המציאות החברתית של הקונפליקטים באזורנו, לקידום דיאלוג בצל חוסר הסכמה, ולעידוד מחויבות חברתית המבוססת על המשותף ולא על השונה". משמעות המילים "דיאלוג", "מחויבות חברתית" ו"שיתוף", מתמסמסת לגמרי לנוכח הניכור שמשדר המוזיאון כלפי סביבתו באמצעות דלת הברזל הכבדה שחוצצת בינו לבין הרחוב, האינטרקום שרק באמצעותו ניתן להיכנס למבנה, והתחושה שתכניו, תערוכותיו ופעולותיו של המקום פונות לקהל תיירים מחו"ל ויאפים מקומיים המגיעים באוטובוסים ממוזגים כדי ללמוד על "הסכסוך" מבלי לגעת בו. בין המבקרים במוזיאון לא נמצא איש מבין תושבי הסביבה, וה"מצב" כפי שהוא מתואר במוזיאון, אינו אלא גרסת מעבדה נרקיסיסטית וקלה לעיכול, המיועדת, למעשה, למי שנדרש לה רק לצורך חיזוק העצמי.

הניכור, האטימות ואף האלימות הסביבתית אינן נוכחות רק במבנה אלא גם בתערוכות המוצגות בו. הצבת התערוכה הנוכחית "בית בלי בית" אמנם רגועה ביחס לקודמותיה, אולם גם כאן נדמה שאי אפשר היה לעמוד בפיתויים שמספקת אוצרות השרירים. דוגמא לכך היא הצבת ארבעה כלובי ברזל חלודים של פיליפ רנצר על גג הבניין, בעמדת התצפית המשקיפה על שני צדי ירושלים. אין זו עבודה טובה של רנצר. היא מלאה בפאתוס וחסרה את השנינות והגרוטסקיות המאפיינות את עבודותיו בד"כ. את היצירה מלווה ציטוט מן האוטוביוגרפיה של נלסון מנדלה, ובו מסופר כי על מנת להגיע לחירות אמיתית יש לשחרר גם את תודעת הכובשים ולא רק את הנכבשים, שכן כולם משתייכים אל אותה מערכת. בהצבת עבודה המבקשת לשחרר את תודעת הכובשים על גג משרד הנהלת המוזיאון יש מידה מסוימת של אירוניה, אולם ספק אם לכך חתרו אנשי המקום כשבחרו למקם אותה כשהיא חולשת על סביבתה ממרומי עמדת התצפית של הבניין. שאיפתו של מנדלה "לחיות בדרך שמכבדת את חירותם של אחרים", זוכה בהצבה זו לפרשנות מנקרת עיניים, אטומה וחסרת כל מודעות עצמית. אם בכך הייתה מסתכמת הפעולה, ניחא, אולם הכלובים החלודים נראים כמופת של עידון ותחכום לנוכח תצלום בניין קורס בחאן-יונס שצילם מיקי קרצמן. בגרסתו המקורית שהוצגה לפני שנה בגלריה שלוש היה זה תצלום דחוס, חריף ומהמם, אולם בתערוכה זו הוא מודפס ברוחב של עשרה מטרים ומרוח על גג בית הקפה של המוזיאון, מה שמנטרל את עוקצו והופך אותו למפגן כוח חלול.

מוזיאון על התפר הוא מוסד פרטי הממומן מתרומות, ולכן קשה לבוא אליו בטענות על כך שאינו משרת את הציבור ובוחר להציג דיסנילנד סכסוכים המתענג על אסטתיזציה של הרס בתים. מה שנותר הוא לתהות מדוע אמנים כקרצמן, רנצר, יעל ברתנא ורבים אחרים שאינם סובלים מחסך תצוגה, מסכימים לשתף פעולה עם הגסות הזו.

לכתבה המקורית - כולל תמונות: http://www.erev-rav.com/?p=5501