14 ספטמבר 2010 חיה ותן לחיות כותרת המאמר ניראית לכאורה בנאלית. וכי מי אינו יודע כי האמירה הינה נכונה ונאותה. אך לא כך הדבר. אמירה פשוטה זו מגלמת בתוכה למצער את מירב העקרונות הדמוקרטים יחדיו. ואנו כלל לא ידענו זאת. נביא שני ארועים להמחשת הנושא. הארוע הראשון הינו מתוקשר ביותר בימים אלו והמדובר בכוונה להקים מרכז תרבות ובחובו מסגד לתפארת ממש בסמוך למקום בו נירצחו בעיר ניו יורק על ידי מוסלמים פנאטים כשלשת אלפים אזרחים אמריקנים משום היותם אמריקנים ותו לא. אמנם הוויכוח ניטש בידי מתנגדי ומחייבי בנית המסגד ולכאורה קיים שקול כוחות תיקשורתי בינהם, אך לאמיתו של דבר, המתנגדים להקמת המסגד מספרם עולה מונים רבים וברוב מוחץ (67%) על פני המחייבים את ההקמה. ללא כל ספק צודקים השוללים את הקמת המסגד במקומו הנוכחי.

10 אוגוסט 2010

הקפיטל-סוציאליזם.

מעטפת רעיונית

דומה וקיים קורטוב אי-בהירות במקומותינו באשר לאוירה, לשיטה הכלכלית בה אנו חיים.  הבילבול נובע בחלקו מחוסר הבנת הדמוקרטיה לאשורה.

מעט רקע.  השיטות הכלכליות הרווחות בעולם כיום הינן צעירות יחסית.  הקומוניזם והקפיטליזם היגיעו לעולם אך לפני מעט יותר ממאה שנים באשר צמחו משיטות כלכליות קודמות להן אשר ריכזו את העושר המחוזי, הלאומי והעולמי בידי שיכבה אליטיסטית, בתי מלוכה ואצולה ו'בנקאים בינלאומים' אשר מינו עצמם לשומרי (ובזבזני) העושר העולמי מטעם עצמם בעוד ההמון, ככלל, הופקר לגורלו.

השינוי הגדול בתפיסה הכלכלית העולמית היגיע בד בבד עם רוחות האמנסיפציה שהחלו מנשבות בעולם החל ממחצית המאה ה- 19 ואילך.   רוחות אלו הביאו להעצמת זכויות הפרט, כמשקל נגד לזכויות הציבור. ההעצמת זכויות הפרטים חייבת היתה בשיטות כלכליות אחרות המותאמות לאידאולוגיות החדשות.  עליית הרעיון הדמוקרטי אשר היגיע עם רוחות הקידמה ד'אז הוא שחולל את השינוי הכלכלי העצום, שהפך לחברתי,  אשר כה מוכר לנו בימינו אלה.

באורח למצער טיבעי, נחלקו מבשרי התזות הכלכליות למחנות שונים אשר התגבשו בתחילת ומשך מחציתה הראשונה של המאה העשרים ליצירת שני מחנות עיקריים.  מצד אחד עמד המחנה הקפיטליסטי ומנגד התגבש המחנה הקומוניסטי-בולשביקי.

אליה וקוץ בה.  שני המודלים הכלכלים לעיל לא היתאימו לכח העולה המרכזי בעולם המערבי היא התפיסה הדמוקרטית אשר גם היא צמחה באורח מעשי (רעיון הדמוקרטיה אינו חדש לעולם וניתן לזהותו עוד מימי יוון העתיקה), בעקבות רוחות האמנסיפציה החדשות.

הקומוניזם

ללא ספק, הקומוניזם בראשיתו ייצג תפיסה חדשנית, מהפכנית אשר במבט כולל (ומעט שיטחי), גורסת כי יש לחלק את העושר הלאומי שווה בשווה בין כלל האזרחים.  אכן רעיון נאצל (ללא מרכאות).  בפרט באם ניזכור כי כלל האזרחים המרכיבים את ההמון לפני פרוץ המהפכה הקומוניסטית היו משולים לאבק אדם, ל"נמלים עמלות" ללא כל זכויות.

יתרונו האידאולוגי הברור לכאורה של הקומוניזם היה גם חסרונו הגדול ביותר.  הקומוניזם ומנהיגיו לא הישכילו להבין כי המבנה הנפשי של בני אנוש אינו בנוי לצורה זו של שיטה כלכלית.  אנו, בני האדם, שואפים להשגים, ביטוי עצמי, יצירה אישית, רכוש אישי, אופק אישי וכדומה.  השיטה הקומוניסטית צעדה בדיוק בכיוון ההפוך, ביטול כל דבר אישי למען הציבורי והלאומי.

מכיוון שהקומוניסטים לא היצליחו ברובם הגדול של המיקרים לשכנע את בני האדם להתכחש לטיבעם האנושי הבסיסי וחייבום להיפרד מכל דבר בעל גוון אישי, לא נותרה הברירה בידי מנהיגי המהפכה הקומוניסטית, במדה וחפצים הם להשליט משנתם על ההמון, אלא לפנות לעבר משטר דיכוי וכפיה אשר יכריח את האזרחים להתנהל בהתאם לקווים האידאולוגים המונחתים מלמעלה גם אם הדבר הינו בניגוד לרצונם.

כך ירה הקומוניזם לעצמו ברגל.  טבע האדם כולל עוד מרכיב חיוני אשר אין משטר ושילטון, יהיה זה חזק ככל שיהיה, שיוכל לו.  והמדובר הוא בדחף האנושי לחופש, ליצירה, לביטוי עצמי חופשי.  כך נוצרנו.

עם הזמן ולאור מדיניות דיכוי ורצח מיליוני אזרחים בה נקט הקומוניזם (לא ניכנס באן לפרטים באשר זה אינו נושא המאמר), לא תויג לכן הלה כנושא הדגל הרעיוני השוויוני (כאמור, רעיון נאצל), אלא כשיטה כלכלית, שהפכה לפוליטית, שהפכה לדיקטטורית, שהפכה רצחנית ומכאן ובדין, תויג כמשטר דיכוי שאינו נופל ברצחנותו מהמשטר הנאצי.

הקפיטליזם

לכל אלו המחככים כפים למקרא הקטע אודות הקומוניזם, תרגיעו.  הקפטליזם, במבחן הזמן והמעשה, אינו נטול בעיות ועכבות גם הוא.

אכן הקפיטליזם דילג מעל המשוכה העיקרית שעמדה בפני הקומוניזם דהיינו, לאפשר את השאיפה האנושית לרכוש פרטי, להשגים וחופש-ביטוי רעיוני וכלכלי אישי.  מכאן גם נובעת הצלחתו הראשונית של המשטר הכלכלי הקפיטליסטי.  מאידך גיסא, אנו, בבואנו להעריך את מצויינות הקפיטליזם החמצנו את האופי האנושי כניגזרת של ממד הזמן.  לכאורה הכל שפיר בתחילתו של המשחק הקפיטליסטי.  המוכשרים יצברו עושר והפחות מוצלחים יסתפקו בפירורים.  זהו הצדק במיטבו דהיינו, תיגמולו של האזרח בהתאם לכישוריו תוך שאנו נותנים בידו את הכלים, זהו החופש ליצור ולהתבטא, על מנת לאפשר לו לצבור את העושר כפי גמולו.

אלא מאי, לאורך זמן, אותה הנטיה האנושית למצויינות, עם צבירת העושר והאפשרויות שהינו מקנה, הופכת לאובססיה חסרת גבולות ככל שהפרט צובר בידו יותר ויותר עושר.  הנה פן נוסף של "מותר" האדם מן הבהמה.  בניגוד לבהמה הצורכת ככל צרכה ולעיתים נדירות צוברת אמצעי מחיה מעבר ליכולת קיבולה, הרי החיה האנושית אינה יודעת גבולות.  הדחף שאינו בר כיבוש לצבור נכסים העולים מונים רבים, מאות ואלפי מונים על צרכי בן האנוש בלא שישים לעצמו חסמים, גורם לתופעה הידועה בימינו כ"קפיטליזם חזירי".  לכאורה טוב ויפה, אלא מאי, כל צבירת העושר חסרת המידה והגבולות באה באורח טיבעי על חשבון המון הפרטים ביש המזל.

ובכך, באורח פרדוכסלי, החליף הקפיטליזם את חצרות המלוכה, האצילים, השילטון הרודני והאליטות של העולם הישן, באצולת ו"דיקטטורת ממון" אשר מחויבותה היחידה בעולם היא לצבירת ממון אישי ולעזאזל עם שאר בני האנוש.  הללו פועלים בהתאם ורואים בהמון סביבם אך אמצעי לייצור עוד ועוד ממון, ללא גבול וללא תכלית, צבירה לשם צבירה.  בו בזמן, הופך אותו המון אשר הוא שאיפשר לאצולת הממון לההפך שכזאת, הולך והופך עני ומנוצל יותר ויותר.  אין תמה איפה כי הקומוניזם ובצדק יצא בדיוק כנגד תופעה זו במתכונתה בעולם הישן הפאודלי.  העובדה כי הענינים הסתבכו עבורו (ועבורנו כולנו) מהטעמים שפורטו לעיל, אינה משנה העובדה כי בבסיסו היה הרעיון הקומוניסטי נאצל.

טענת הקפיטליסטים המובהקים כי גם המעמד הבינוני, מעמד הבינים נהנה משהו מצבירת העושר בידי מעטים ושיפר את רמת חייו הינה נכונה, אך מתעלמת צהמעמד השלישי ההולך וגדל, הולך ותופח של עניים מרודים ברחבי העולם אשר תופעת הגלובליזציה שהיתה אמורה להטיב עמו, הביא רווחה אך לחלק קטן ממנו בעוד השאר, שה הרוב העני והמרוד נותר לגורלו ובעוניו וניצולו מאפשר את עושרם של המעטים.

הדמוקרטיה והמודלים הכלכלים

הדמוקרטיה לכאורה מכוונת לדבר והיפוכו.  מצד אחד מיועדת הדמוקרטיה ליצור את האיזון שכה חסר היה במאות הקודמות בין צרכי וזכויות הפרט לבין המדינה.

הדמוקרטיה היא שמעניקה לפרט את החופש ליצור ולהתבטא באורח שיוויוני מיטבי, אך מעשה שטן, כאמור לעיל, אותה הדמוקרטיה האמורה להגן על הפרט וקבוצות המיעוט היא הפוגעת בם בהעניקה כח בילתי מוגבל לאנשי אצולת הממון בהוותם פרטים מן ההמון המוגנים גם הם בהתאם להגנה לה זוכים כל הפרטים באורח שיוויוני בתכלית ולא פרוגרסיבי.  אכן, דבר והיפוכו

.

אנו הישכלנו להבין כי מהפן השילטוני יכולה הדמוקרטיה להתקיים אך ורק במדה ויתקיים איזון למצער מושלם בין זכויות הפרט לזכויות הכלל, כל הפרה של האיזון הזה לטובת הפרטים תדרדר את המדינה לכאוס, לאנרכיה של הפרטים כנגד מדינתם, כאשר החוק, הסדר והכח הבילתי מוגבל כמעט שהוענק לאותם פרטים, בידי רשויות החוק והמשפט, הוא שלמעשה יביא באורח פרדוקסלי את קיצה של מדינת הלאום שוחרת החוק, הסדר וזכויות האזרח.  מאידך-גיסא, כל תנודה לא מבוקרת של זכויות המדינה על פני זכויות הפרטים תוביל את המדינה לשילטון טוטליטרי, דיקטטורי דהיינו, אנרכיה של המדינה כנגד פרטיה.  במאמר מוסגר נאמר כי מדינת ישראל צועדת במרץ לכיוון "אנרכיה של הפרטים" באשר בה הופר האיזון לעיל באופן קיצוני לכיוון זכויות הפרט, ללא מידה, איזון ובקרה נאותות.

אנו לא הישכלנו עדיין להשיג כי אותו איזון חייב להתקיים גם בין שתי השיטות הכלכליות המובילות כיום בעולמנו הקומוניזם והקפיטליזם.  חייב להיות איזון בין רצוננו להעניק לפרט חופש בחירה, עיסוק, ויצירה וביטוי מיטבי לבין רצוננו להגן על הציבור, הכולל בתוכו ממש את אותם הפרטים, שלא שפר גורלו באותה המידה, להגן עליו מפני נחת כספו שאינה יודעת שבעה, מוגנת הדמוקרטיה, של אצולת הממון.  אנו לא הישכלנו לשים חסמים נאותים בפני פרטים אשר משתמשים בהונם כקרדום לחצוב בו הון נוסף על חשבון "הנמלים העמלות" וגרוע מכך השפעה במסדרונות השלטון או קניה של השילטון בכסף מלא, פשוטו כמשמעו.

הטיעון כי אנשים מוכשרים זכאים לעושר חסר גבולות בעוד שהפחות מוכשרים יחיו כאשר יחיו (או ינמקו ברעב למעשה), היה נכון במדה ומשאבי כדור הארץ והלאום היו בילתי מוגבלים.  טיעון זה אינו מחזיק מים מפאת מוגבלותיהם של אמצעי הייצור.  מפאת המוגבלות של האמצעים הרי כל המקדים, האלים, חסר העכבות זוכה לכאורה.   אך השיטה הדמוקרטית הלא מיועדת, ממש כך, למנוע תחרות בילתי הוגנת, למנוע את תופעת כל דאלים גבר (ולאו דווקא באורח פיזי).  המשטר הדמוקרטי הלא נועד מבסיסו לשמור על חופש העיסוק תוך שמירת 'חופש ההזדמנויות' לכל.  שוב הפרדוקס הדמוקרטי.

הקפיטל-סוציאליזם – מבחן המעשה

שתי השיטות במתכונתן הטהורה  כאמור לעיל, הקפיטליסטית והקומוניסטית, מובילות להכפפת ההמון, הציבור, תחת שילטון טוטליטרי-דיקטטורי. השיטה הקומוניסטית מובילה (והובילה) לכינון "הדיקטטורה של הפרולטריון" מהסיבות שכבר פורטו לעיל ואילו השיטה הקפיטליסטית מובילה לעבר "הדיקטטורה של הממון".  אמנם דיקטטורת ההון שילטון שהינה הביטוי ל"דיקטטורת הממון" הינה לכאורה הגרסה המרוככת של "דיקטטורת הפרולטריון" הקומוניסטית אך זה הינו אך מצג שוא.  ניזקה של דיקטטורת הממון וניגזרתה "קנית וממכר השילטון", בידי ובעבור מעטים הינה חמורה באותה המידה, משעבדת ומנצלת באותה המידה, בסופו של יום ממש כאחותה הקומוניסטית.

על מנת ליישב ולגשר בין ההפכים שניזכרו לעיל אין מנוס משינוי תפיסה כלכלית-אידאולוגית.  באם שתי השיטות המרכזיות בעולמנו הוכחו כשגויות, כ'שיטות קצה' אשר אינן עונות על צרכינו, שאיפותינו, מוסרנו והאידאולוגיה שלנו, כל שיטה בקציה שלה, בעוד ששתיהן מחזיקות אמיתות רבות, הן מהאספקט הכלכלי היבש (קפיטליזם) והן מהפן האידאולוגי (הקומוניזם), הרי כל שנותר הוא לשלב את שתי השיטות כך שבאיזון מתאים, מאוזן ומשוקלל בין השתים ניפתור את חידת קיומנו החברתי-האנושי.

בין אם נכתיר את השיטה המאוחדת בשמות ובין אם לאו, בחינת התנהלות מדינות המערב הדמוקרטיות-"הקפיטליסטיות" מלמדת כי הינן נוקטות במידה זו או אחרת, הלכה ולמעשה, בכיוון של "מדינת הרווחה".

פירושה של 'מדינת רווחה' תחת המשטר הדמוקרטי הוא שימוש מושכל ומדוד בשיטה הכלכלית הקפיטליסטית בעבור המעטים תוך נקיטת איזון סוציאליסטי בעבור הרבים (סוציאליזם--המושג המרוכך לקומוניזם- זהו הפן ההתנהגותי של שיטת הקומוניזם).  לתוהה בדבר השילוב הלכאורה בילתי אפשרי הזה מבחינה מתודולוגית הרי מבחן המעשה הוא הקובע.  גם אם לא הוגדרה השיטה הכלכלית הדמוקרטית במערב ככזו, הרי שהמדינות הדמוקרטיות נוקטות בשיטה" הקפיטל-סוציאליסטית" המאוחדת כאמור, תחת הכותרת של "מדינת הרווחה".

לצורך הענין אין זה חשוב באם הרצון לתמוך בחלשים בחברה הוא המחייב שימוש בשיטה הקפיטליסטית מניבת האמצעים לפעול בכיוון זה, או השימוש התחילי בשיטה הקפיטליסטית היוצרת מעמד של ניזקקים וניצרכים היא שיצרה את הצורך בנקיטת פן סוציאליסטי לתמוך בחלשים והמנוצלים.  כך או כך, השיטה הדמוקרטית מעצם טיבעה כשקול, כמאזן שבין זכויות הכלל לזכויות הפרט, כשיטת גג מעל כל אלו היא שיצרה את האיזון והחיבור למעשה בין שתי השיטות הכלכליות.

בל נישכך כי בהתאם ל"משוואת האלטרואיזם של פרייס" הרי אנו בני האנוש נחנו גם באופן מולד בתכונת הערבות ההדדית לבני מיננו למרות שאפשר כי התכונה הזו נובעת מתכונת האגואיזם הטבועה בנו.  שהרי אם ניסחט את לימון-ההמון עד תום לא ייוותרו אמצעי ייצור להמשיך ולהאדיר את עושרם של הקפיטליסטים השולטים בחיינו.  אך לצרכי עניננו אין זה חשוב מדוע אנו פועלים בדרך הערבות ההדדית, אלא בעובדה עצמה המשפיעה מאליה על התנהלותנו הסוציאליסטית כמשקל נגד להנהלותינו הקפיטליסטית.  דהיינו, בשלבנו את שתי השיטות הכלכליות הקומוניזם והקפיטליזם.

המלחמה הבילתי פוסקת בין נוהיי שתי השיטות בעולם המערבי הינה מיותרת ובמבחן הזמן והמרחב, אף מגוכחת.  החיים חזקים יותר מ"האידאולוגים" של שתי השיטות.  החיים ומבחן המעשה הם שחיברו הלכה למעשה בין השיטות למעלת ה"קפיטל-סוציאליזם" וכל הוויכוחים הניטש לבקרים בין חסידי שתי השיטות הינם ברכה לבטלה.

היגיע העת כי את אשר ניפרש לנגד עינינו יום-ביומו נמסד וזאת יעשה על ידי מדינאים, פוליטיקאים, אקדמאים, חוקרים ומדענים אשר ישבו על המדוכה, ינתבו וימקדו הדרכים לשילוב מוצלח יותר בין שתי השיטות הכלכליות ויצקו תוכן אמפירי לנאמר לעיל, מאשר יבזבזו אוויר חם ומאמצים שיכלתנים שגויים בעבור תאוריות כלכליות וחברתיות מיושנות אשר עבר זמנן, אבד עליהן הכלח.  אנו הותרנו מאחורינו את המאה העשרים על מלחמותיה ושיגיונותיה.  בסיפה של המאה העשרים ואחת ראוי היה כי נמקד מאמצינו בעתיד ועל סמך נסיון העבר נפנה קדימה לעבר "הקפיטל-סוציאליזם".

אהרון רול

amroll@sympatico.ca

www.aaronroll.com

http://www.aaronroll.com/democracy/Hatred_for_Nothing_Volume2.pdf

http://www.aaronroll.com/Democracy/Israeli Democracy chapters.pdf

18 פברואר 2010

האם אכן חלון הזדמנויות

למרות תרועות החצוצרות ואיומי יום הדין בדבר "חלון ההזדמנויות לשלום" אשר הנה זה עומד להיסגר בפנינו עם אויבינו המרים, הרי שחלון וירטואלי זה אפילו לא החל להיפתח, לא בעבר ובוודאי שלא כיום.

סיבות רבות לכך, אך בבסיסן טמונים רצונות מנוגדים של עמים אשר האחד (אנו) משתוקק בכל מאודו לשלום אך ניזהר בצונני הביטחון ובצדק ואילו השני (אויבינו) משתמש בתרוץ ה"שלום" כנידבך נוסף בלבד במסעו הארוך והסבלני לעבר מזרח תיכון איסלמי-הומוגני הנקי "מצלבנים מודרנים".  בראית האיסלם המיליטנטי (הג'יהאד העולמי), הנעשה באזורנו הינו אך שלב במסעו של זה להשתלטות על העולם המערבי.  יחלפו עוד עשרות בשנים לפני שתהליך זה הנימצא כעת בכיוון התמדה שלילי, יסוב לאחור לקראת עולם שפוי יותר אשר בו "המזרח" ו"המערב" יוכלו לשכון יחדיו בכפיפה אחת.  "חלון הזדמנויות" באזורנו לא ניפתח ואינו יכול להיפתח משום שוויתורים נוספים מצידנו על אלו שהוצעו על ידנו, יחתכו בבשרנו החי ואפשר שיביאו עלינו כליה בעוד אויבינו אינם זזים מדרישותיהם המקדמיות ומשוכנעים כי הזמן עובד לטובתם ובסופו של התהליך יוכלו להחריב  את מדינת היהודים.  ובכן, אנו טועים, גם הם טועים.

תקשורת אינטרסנטית, חד-אג'נדתית המשתפת פעולה עם אנשי תרבות "המזון המהיר", אלו מהמיעוט הזניח בתוכנו, מנפנפת בסיסמאות "שלום כעת ועכשיו" ולא, יבולע לנו.  הללו מנכסים לעצמם את מנטרת "השלום" תוך רמיזה גסה ושיקרית כי מרבית העם אינו חפץ בשלום ולפיכך הרוב הינו עוכר ישראל ואילו המיעוט "הנאור" אלו "הרואים", "בעלי ההארה", בידם נימצא המפתח לנירוונה עולמית.

הללו במדיה, יחדיו עם אירגוני "שלום" המתהדרים באיצטלת "זכויות אדם" לשוא, עמלים לפמפם במוחנו כי מצבנו הביטחוני והמדיני נימצא בהתדרדרות עמוקה מאז "מבצע עופרת יצוקה" וביחוד מאז עלית הימין לשלטון ("טפו-טפו").  "אך נחליף את השלטון החשוך ומחרחר המדנים הלזה שחמס בשגגה שלטון לא לו (מרמזים הללו), "אך נחליפו בשלטון "בני האור הנאור" ותבקע השמש מבעד חשרת העננים וגר זאב עם כבש".  מסכנים שכמותם, הללו עדין אינם מתבלבלים מהעובדות.

כמובן שהכרוך בשלום אינסטנט כעת לטעמם הוא וויתורים אסטרטגים מפליגים לאויבינו.  ואכן, אנשי תרבות "המסלול המהיר" נוסך תוכנית ריאליטי טלוויזיונית, אוטמים אזניהם, עיניהם ומוחם, ובקפיצה נחשונית מראשי הצוקים (נוסך אוקינאווה), מוכנים להקריב את עתיד ילדיהם (וילדינו), נכדיהם (ונכדינו), עמם (ועמנו), בתמורה למספר שנים זניח של רוגע מאחז עינים, של אשליה מתוקה, של "שלום אכזב".

מאז עשורים, שומעים אנו את מנטרת "חלון ההזדמנויות" הפורח באויר הנימכרת לנו בידי אופורטוניסטים בפרוטה בעטיפת צלופן מרשרשת.  בלחץ תעמולה היסטרית של אינטרסנטים בינלאומים ועוזריהם בתוככי ישראל, אנו הפכנו שבויים בקונספציה של "חלון ההזדמנויות" אשר שומו שמים עומד להיסגר וכאמור לעיל, עדיין אפילו לא ניפתח.  כן אנו, כמו גם אויבינו הטועים בהעריכם כי הזמן פועל לטובתם ובכך מאפשר להם להתלות באמירי העצים בלא שינחתו על קרקע המציאות.

ומכאן, היכן שוכנת האמת (היחסית כמובן)?  האם קיים כלל חלון (כלשהו) לשלום?  האם קיימת אפשרות לפתיחתו?  ובאם קיימת האפשרות, אימתי?

הזירה העולמית

בניגוד לאמונה אשר נישתלה במוחנו דרך שטיפת מוח תקשורתית מתוזמרת, מצבנו הגאופוליטי לא הורע על פני זמני עבר.  אנו יכולים להצביע על מגמה הניכרת היטב כי אותן המדינות אשר באורח מסורתי יצאו חוצץ כנגד מדינת ישראל מתוך סולידריות עם גושי האיסלם והשמאל המיליטנטי העולמי, נותרו בשלהם תוך שמקצינים את הרטוריקה האנטי ציונית ואנטי ישראלית באיצטלה מאחזת עינים מערביות כביקורת לגיטימית על ישראל, אך למעשה זו מהווה כלי ניגוח מכוון מטרה כנגד ישראל, היהדות והציונות. 

עקב שינויים פוליטים שארעו באמריקה הדרומית בעיקר, נוספו מספר מדינות לגוש השמאל העולמי המיליטנטי אשר באורח פבלובי, חברו לגוש שוטמי ישראל והמערב בעולם.

איראן, הפכה לציר המרכזי המתאם פעולות טרור עולמי והכפשת ישראל כסמן הימני, להכפשת כלל מדינות המערב.  אליה חברו וונצואלה, קובה וניקרגואה במחול ה"הקומבייה" נוטף השנאה למערב בכללו וישראל בפרט.

גוש מדינות המערב הכולל כ-30-20 מדינות החל את המסע האיטי והמהסס מדי שלו ליציאתו מהמילכוד האיסלמי העולמי.  ניכרים שביבי הכרה ראשונים כי המערב נימצא תחת מתקפה "רכה" (ניצול רפיסות הדמוקרטיות המערביות כנגד עצמן), כהכנה לקראת המתקפה העיקרית "הקשה" (השתלטות על הדמוקרטיות בנוסך גרמניה הנאצית, 1933 ) וכי יש לנקוט צעדים כנגדה.  אלו אך צעדים ראשונים אך המגמה ברורה ובכיוון הנכון.

ככל שתלך ותתחזק ההכרה המערבית בסכנת האיסלם המיליטנטי ישתפר מצבה הבינלאומי של ישראל בקרב מדינות הגוש המערבי ומדינות נוספות יצטרפו למעגל האנטי-איסלמי.  ומכאן, מצבה הגאופוליטי הבינלאומי הכולל של ישראל ישתפר וילך עם חלוף הזמן בעוד אשר מצבה בקרב גוש האיסלם הרדיקלי משך העשורים הקרובים ילך ויחמיר בה במדה, אך בכך הרי אין כל חדש.

לאמור לעיל ישנו קשר הדוק באשר לאותו "חלון הזדמנויות" המדובר.  עדיין יחלפו מספר עשרות בשנים לפני שמדינות הגוש המערבי יאלצו לעמוד עם גבן אל הקיר ובאופן מאורגן להדוף את המתקפה האיסלמיסטית עליהן.  לכשזה לבטח יקרה, הרי יחל להיפתח צוהר קטן, המתרחב והולך עבור ישראל לכינון מצב של שלום באזורנו.  כל זמן שמחרחרי השילטון האיסלמי העולמי לא ישקטו, אין סיכוי כי יניחו לאזורנו בשלום אפילו ונגיע להסכמי שלום עם שכנינו, באשר מטרתו של האיסלם המיליטנטי אינו שלום בינינו לבין שכנינו, הללו נחרצים בדעתם להשמיד את מדינת היהודים, ליצור "אזור נקי מיהודים" בכל רחבי המזרח התיכון, עם הסכם שלום או בלעדיו.  ולכן, בלחץ ובחירחור פעמי מלחמה מהצד האיסלמיסטי העולמי, ההסכמים הללו יופרו עוד בטרם תיבש עליהם חתימת הדיו. "החלון" יפתח במלואו ולאשורו אך משיודבר האיסלם המיליטנטי או משיגבר האיסלם השפוי על הקיצונים בו ויגיע, בטוב אם ברע להכרה כי שיתוף פעולה עם המערב עדיף על סיכסוכים מדיניים וצבאיים שאין להם תכלית וסוף.  להתארגנויות עממיות ליברליות בתוככי עולם האיסלם המתון ישנו תפקיד מפתח במימוש מתווה זה.  קיימות עדויות לסדקים חיובים בחומת האיסלם המיליטנטי אם כי היום לכך יגיע בוודאי בתוך כך וכך עשרות בשנים מזמננו.

טעות נפוצה היא בקרב "עמומי השלום אכזב" בקירבנו כי הסיכסון בינינו לערבים כל כולו הינו סיכסוך נדלנ"י בעוד אינם מפנימים כי הסיכסוך בין הג'יהאד העולמי וגרורותיו באזורנו הינו דתי בבסיסו,  כאשר אויבינו מבחוץ ורופסינו מבפנים ניתלים במתווה הנדל"ני כלוז הבעיה באזורנו בעוד אשר זהו התרוץ בלבד בידי אויבינו לקרב את קיצנו, הרי שעלינו להגדיר את הסיכסוך כסיכסוך בין הדת היהודית והנוצרית יחדיו, לבין האיסלם.  ומכאן, אך משייושב הסיכסוך העולמי בין הגוש המערבי (היודו-נוצרי) לאיסלם, המתודלק בהיסטריה דתית איסלמיסטית קיצונית, ניתן יהיה לגשת לפיתרון הקבע הנדל"ני באזורנו, הכולל שירטוט גבולות קבע חדשים.

זירת המזרח הרחוק

כיום כבר ברור לכל בר-בי-רב כי איראן אינה חותרת אך להשמדת ישראל (אם בכלל), לגביה ישראל הינה אך הצעד הראשון של הפיון הראשון במשחק השחמט שלה להשגת השפעה איסלמית מהפכנית עולמית.  איראן השיעית, יחדיו עם הג'יהאד העולמי הסוני, חותרת באורח איסלמיסטי-משיחי אך קר ומושכל להשתלטות עוינת, גלויה או סמויה, על כלל העולם, מזרח ומערב כאחת.  קרוב לוודאי כי תיכשל בכך בטווח הרחוק אך עד אז תחולל זו מהומה הגונה ביחסים הבין לאומים אשר אפשר והעולם יהיה ניצרך לעשרות בשנים על מנת להתיר את הסבך המדיני והצבאי שהללו יוצרים כעת.

ניתנת האמת להאמר, האירנים פועלים בפיקחות, בערמומיות ובחוכמה רבה.  הם איתרו בדיקנות רבה את הסדקים בהם יכולים הם להטיף את ארסם לתוככי העולם הדמוקרטי המערבי ולהרחיבם תוך שמשתמשים הם בכוח הכבידה האימפוטנטי, הדמוקרטי-האוטופי (בשלב זה), כנגד עצמו על מנת להפילו.

כלפי מזרח, מתמרנים האיראנים את סין לשיתוף פעולה, תוך ניצול הנהיה הסינית לדומיננטיות כלכלית על פני המערב, לספק להם את מחסורם ולהתל בתוכנית הסנקציות המערבית כנגדם.  בד בבד, מפעילים האיראנים חתרנות איסלמית קשה בתוככי סין מתוך כוונה להביאה לשיתוף פעולה הדוק יותר תוך יצירת הרושם בבוא היום כי ידה מונחת על ההדק האיסלמי בתוככי סין.

גם באזורי המזרח הקרובים לאיראן כמו אפגניסטן, פקיסטאן והודו לא טומנים האיראנים ידם בצלחת.  הם מחזיקים מדינות אלו בגרונן על ידי שליטה בגובה הלהבות האיסלמיסטיות הפנימיות.  גם אם לא יישתלטו הלכה ולמעשה על מדינות אלו הרי שישיגו קרש קפיצה לשליטה מדינית למצער ואפשר גם צבאית בשלב מאוחר יותר.

איראן אף מתמרנת את השוטים השמאלנים הדרום-אמריקנים (קובה, ניקראגווה, וונצואלה), תוך ניצול משטמתם ל"קפיטליזם החזירי" האמריקני, והופכתם בכך "לאידיוטים מועילים" בתוכניתה לאגף את אמריקה הצפונית מדרום, על מנת להכניעה בבוא היום, הן מבפנים (הדמוגרפיה והרחם האיסלמי) והן מבחוץ.  בד בבד, מבטיחה איראן אספקת חומרי גלם שוטפת לעצמה, ללא תלות במדינות המערב.

איראן גם בוחשת באפריקה על מנת להבטיח לעצמה מקורות אספקה אשר יתמכו בחלומותיה הצבאיים המשיחיים.  גם כאן מנצלת איראן את "הסולידריות" האיסלמיסטית על מנת להשתלט באמצעות ממון וסיוע טכנולוגי על מקורות האספקה של חומרי גלם הנחוצים לה לעתיד, כפי שהיא רואה אותו.

זירת המזרח התיכון

לא רק הפצצה הגרעינית האיראנית היא הבעיה העומדת בפני ישראל.  דחף ההשתלטות על המזרח התיכון כצעד ראשון לקנית דומיננטיות איראנית כלל עולמית היא בעייתה של ישראל (והעולם).  כאמור, אופצית השלום הפורחת באויר באזורנו מעניינת את הגמד השעיר מטהרן כשלג דאשתקד, כל ענינו הוא להיתלות בסכסוך שלנו כאן כתרוץ לחתרנות נוספת נגדנו תוך חימוש מסיבי יותר של ציר הרשע המזרח תיכוני דהיינו, סוריה, חיזבאללה וחמאס.

איראן איננה ניזקקת כלל וכלל לייצר פצצה גרעינית ואין כל וודאות כי ברצונה אכן לייצרה.  עצם האיום האמיתי ביכולתה ליצר פצצה שכזו דיה לשתק את כלל העולם המערבי בכלל וישראל בפרט.  עצם האמונה המיסטית המערבית כי האיראנים הינם משוגעים לכאורה (הם אינם משוגעים, הם "רק" חכמים), המסוגלים בהתקף אמוק משיחי לסחוט את הדק הפצצה ולהחריב את העולם הוא-הוא האיום האמיתי האיראני אשר בעזרתו ינכסו אלו לעצמם (לתקוותם) את הדומיננטיות העולמית בה הינם חפצים.  כל שעליהם לעשות (ואכן עושים) הוא ליצור את הרושם כי בידם פצצה או כי הינם נימצאים כמטחווי יד מהפצצה, לערוך מיפגני רכב שיגור לפצצה (טילים בין יבשתיים) והרי הם מסודרים.

השלום עם סוריה?  איזה שלום! אסד אינו מעונין בשלום לפי הבנתנו אלא לפי הבנתו הוא, הוא אומר זאת באופן הברור ביותר למי שמעונין אכן להקשיב ולא רק לשמוע.  משהו בסגנון "תנו לי את רמה"ג עד הכינרת ואני אתן לכם פיסת נייר לעטיפת דגים".  כל ענינו מתמקד בהשבת הגולן ומי הכינרת לידים סוריות, יישוב חצי מליון עד מליון פליטים פלשתינים בשטח זה, אירגונם ככוח צבאי על ידי משמרות המהפכה האיראניות, איום בהטרדת וריקוט הגליל הן מלבנון והן מרמה"ג ובכך להתקדם שלב נוסף בדרך לחיסול ישראל בעודו רוחץ בניקיון כפיו.  מספר עמומי שכל בינינו בינהם קצינים בכירים בהווה ובעבר, אינם משיגים בדעתם כי אין כוח שבעולם אשר יוכל לעצור את אסד להטיל מימיו במי הכינרת ולהזמין למסיבה את כל משמרות המהפכה האיראניות יחד עמו וזאת בשעה הראשונה שלאחר חתימת "הסכם שלום" מאחז העינים עם ישראל.

מבחינת ישראל הסוס כבר ממילא ברח מהאורווה.  החיזבאללה כבר חומש ואורגן עד למעלה מאוזניו, ואלו סחפו את כלל לבנון כפרי בשל לידיו.  זוהי הצלחה ברורה של אסד ומכאן אין סיכוי שבעולם שיוותר על מצב השפעה מצפון לישראל אשר כבר כעת נתון בידיו.

מה חושבים "מומחינו" לעצמם, נבקש יפה ואסד יענה?  הרי המצב העכשווי הינו מתת האל עבורו.  כבר כעת הוא בדרכו לההנות מכל העולמות.  מימון, נשק וטכנולוגיה איראניות זורמות בחופשיות אליו (וללבנון), כאשר המערב אינו עומד בפיתוי ומכשכש בזנבו לעומתו. הוא חייב להיות טיפש מטופש לוותר על כל אלו, והוא בהחלט אינו טיפש.  הסכם שלום עם סוריה יהיה והינו אחיזת עינים אחת גדולה.  מצב הישיבה על הגדר משרת את אסד באורח שהסכם שלום לא יתחרה בו, למצער לא משך מספר עשרות שנים הבאות.

ירדן כפיתרון אפשרי - המזרח התיכון של 2030-50 , לא יהיה המזרח התיכון של ימינו.  קיימת אפשרות סבירה ביותר כי ממלכת ירדן לא תתקיים יותר ותהפוך למדינה פלשתינית עקב חתרנות איראנו-סורית עוינת לבית המלוכה.  המלך הירדני מודע לאפשרות זו היטב ולאורה יש להבין את הלחץ שהינו מפעיל לפיתרון מהיר ככל האפשר של הסכסוך הישראלי-פלשתיני כעת תוך שלוחץ לקבוע את ירושלים המזרחית כבירת פלסתין על מנת לקבע פיתרון פלשתיני שלא יבוא על חשבון שרידות ממלכתו. "האופציה הירדנית" לעיל מחייבת הימצאות צבאית ישראלית  בבקעת הירדן בכל תנאי וזמן שהוא, אך יתרה מזו.  מצב זה טומן בחובו את האפשרות המעשית ביותר הניראית באופק לפיתרון הסיכסוך בינינו לבין הפלסתינים בטווח השנים העתידי האמור.

כל שטח בשיטחי יו"ש שנעביר באורח קבע לידי הפלסתינים לא יוחזר לעולם שוב לידנו גם אם המדינה הפלשתינית תיקבע בסופו של יום בשטח ממלכת ירדן ומכאן, מדוע עלינו להחפז?  הנה הוא "חלון ההזדמנויות" הירדני העתידי המותיר את כל הצדדים שבעי רצון (למעט מספר שיבטי בדואים בממלכת ירדן).

בפני ישראל ניפתחה ההזדמנות להידוק קשרים אמיתי (קרוב לוודאי חשאי), עם מדינות באזורנו המאוימות על ידי איראן ממש כמותנו והמדובר הוא במצרים, סעודיה, ירדן, מספר אמירויות ואפשר שגם עיראק בבוא הזמן.  הברזל הינו חם, יש להכות עליו בתבונה בלא לתת פומבי ליחסים אפשרים המתרקמים בינינו למדינות אלו.

ובאשר לטורקיה, מבחינת ישראל טורקיה היא משחק אבוד.  יש לחכות למרידת הצבא שם כאפשרות היחידה להבאתה של זו חזרה למשפחת העמים השפויה.  עד אז, אם בכלל, על ישראל להיזהר ולהשמר מהעברת טכנולוגיות צבאיות רגישות לידים טורקיות, הדבר משול לתמיכה ישירה של ישראל באיראן, כנגד עצמה.

גם לבנון הינה עבור ישראל משחק סכום אפס.  למצער, בעתיד הקרוב לבנון הפכה מאויב מתון, לאויב מר ברמה סורית-חיזבאללונית וכך יש להתיחס אליה.

"הבעיה הדמוגרפית"– יותר ויותר נערמות עדויות כי "הבעיה הדמוגרפית" אינה קיימת באותו האופן בה הינה מוצגת באשר הינה מגמתית ומנוצלת להעצמת טיעונים פוליטים הניסמכים על חצאי אמיתות סטטיסטיות ועד שקרים גלויים, על מנת ליצור חרדות קיומיות בקרב הציבור ובכך להטות את הלך הרוח הציבורי כלפי פיתרון של מיעוט אג'נדתי בתוכנו החובר-במבחן המעשה-לשמאל הרדיקלי והג'יהאד האיסלמי העולמים..

מסתבר כי הרחם הדתית-היהודית פוריה לא פחות ולעיתים אף יותר מהרחם הפלשתינית.  באם נוסיף לכך את עלית היהודים עקב חוק השבות ואת הגירת הפלסתינים המסיבית משיטחי יו"ש הרי שהמאזן הדמוגרפי נוטה יותר ויותר לטובת ישראל.  במדה והכיוון המסתמן של רוב יהודי מוצק ומתיצב ממערב לירדן הרי שטיעון חלוקת הארץ, ובוודאי שטיעון "חלון ההזדמנויות" בהקשרו הדמוגרפי הולך ונישמט מרשימת הסיבות לכך.

המפתח לפיתרון רבים מהקשיים אותם אנו חווים כיום והקשיים הרבים מונים רבים אשר ישראל תעמוד בפניהם בעתיד טמון בפתרון הסוגיה האיראנית ( ואכן ממשלת ישראל מודעת היטב לכך—למעט דווקא אהוד ברק המתעלם ממנה בפן ההצהרתי מסיבותיו הפוליטיות האישיות שלא זה המקום לפרטן).  על המערב וישראל בתוכו לחתור בכל מאודו להפלת משטר האייטולות אל החומש.  יש להפנות תקציבים ומאמצים מודיעינים מתואמים עולמיים על מנת לעודד, הן בטוב והן ברע, כוחות ליברלים פנים איראנים כמו גם קבוצות לאום בדלניות שם לפעול להפלת משטר האייתולות.  שלום העולם כולו והשלום באזורנו נישען על כך.

האמור לעיל מלמד כי בטווח של 20-40 שנים מהיום, לאור מצבנו הגאו-פוליטי האזורי והעולמי העתידי, ייפתח אז 'חלון הזדמנויות' אמיתי לניהול ולפתרון הסיכסוך באזורנו.  ומכאן, אל לנו, באיסור חמור, כי בנפשנו הדבר, להגיע כעת להסכמי שלום קשיחים-סופיים עם אויבינו באשר אלו לא ימנעו כיום את המלחמה הבאה מהטעמים שניזכרו לעיל. הסכמים מעין אלו מחייבים וויתורים אסטרטגים מפליגים, מזעזעי קיומנו, אשר בהם נימסור אנו שטחים המהווים את שריון הגנתנו הקשיח על שפלת החוף, בתמורה לפיסת נייר מוכתמת בדיו-מתפוגגת אשר הנאמר בה יופר כבר ביום שלמחרת.  אין לאי מי בעולמנו כיום האמצעים לכפות תנאים קשיחים לשלום אמת במדה והצד השני רואה בהסכם זה אך תרגיל נכלולי להונאת והשמדת הצד האחר.

ומכאן, משא ומתן להסדרי בינים, כלכליים, מדיניים וביטחוניים עם כל הצדדים אשר ינמיך להבות ורוחות מלחמה אפשריות הינו הכרח השעה ורצוי בהחלט.  ממילא עלינו לתת לזמן לעשות את שלו משך מספר עשרות בשנים, כאשר עלינו כולנו, להוכיח לעצמנו ולצד השני כי אנו מסוגלים לחיות בשלום האחד לצד השני לפני שניתחייב סופית להסכם שלום קבע שיבטיח קיום הולם לשני הצדדים.

אהרון רול

amroll@sympatico.ca

www.aaronroll.com

http://www.aaronroll.com/democracy/Hatred_for_Nothing_Volume2.pdf

http://www.aaronroll.com/Democracy/Israeli Democracy chapters.pdf

29 אוגוסט 2010

שמאל, שמאל, אייכה

קיימת תמימות דעים אידאולוגית ההולכת וגוברת בין השמאל הציוני האוטנטי לימין הלאומי במדינת ישראל.  שני הזרמים הראשיים הללו מצאו האחד את משנהו באשר מקטעים מהשמאל השורשי איבדו את אמונתם במסריהם מקדמת דנא, נתנו עצמם למשיסת אופורטוניסטים, צבועים ושרלטנים מתוכם,  הניחו שלא בטובתם לאנשים אלימים, קומוניסטים, טרוצקיסטים ואנרכיסטים אנטי-ציונים להכתיב עבורם את סדר היום וויתרו ונטשו את הקרב על דמותו של מרכז השמאל הישראלי.  לפני כשנתים ויותר כבר אובחנה מגמה זו בבירור וכותב מאמר זה יצא אז עם מאמר אשר שמו מצביע על תוכנו: "שמאל הוא ימין-ימין הוא שמאל".

האם התמסמסות השמאל הישראלי הינה גזרה משמים?  האם אין דרך חזרה?  יש ויש והיא בהשג יד, לתועלתנו כולנו.  להלן ננסה לסווג את זרמי השמאל הקיימים בינינו כדלקמן:

שמאל יהודי, ציוני, דמוקרטי ולאומי– נימצא ברובו הגדול כיום בימין הנוטה מהמרכז וימינה (מהמרכז הפוליטי ועד מפלגת "הליכוד").

שמאל דמוקרטי ישראלי– נימצא בעיקרו במפלגות "העבודה" ו"קדימה".

שמאל סוציאליסטי ודמוקרטי- שאינו לאומי ואינו יהודי כהילכתו – מאכלס בעיקרו את מפלגת מר"ץ

שמאל קיצוני, אנרכיסטי, "פלסתיני"– אינו יהודי אינו ציוני ואינו דמוקרטי.  בעיקרו כולל ישראלים מהזן הקומוניסטי-אנרכיסטי המאכלס בחובו רסיסי מפלגות שמאל שהתפוררו, אשר חצו את הקווים.  הללו הנימצאים בעיקר במערכות החוק והמשפט, תקשורת, אקדמיה ואירגוני אנרכיסטים למיניהם, כופרים בזכותה של מדינת היהודים להתקיים ובכך חברו לאויבי ישראל המושבעים.  אלו כוללים גם מפלגות ערביות כגון בל"ד, חד"ש ובנותיה.

למעט האחרונים לעיל, אלו מהשמאל הקיצוני האנרכיסטי "הפלסתיני" הרי שעבור מירב השמאל הישראלי לא אפסה התקווה לחזור למרכז הבמה הפוליטית ולהשפיע.

אובדן כוחו של השמאל עד כדי התמוססות כוללת משך כעשרים השנים האחרונות , נעוץ בכך ששקע ביאוש, שאיבד את הקשר, החזון והרצון לפתרון בעיות היסוד של העם היהודי במדינת ישראל.

לאט אך בעקביות ובמקביל לאובדן האמון הציבורי בו, החלו חלקים בשמאל היהודי, ציוני ודמוקרטי, הולכים ומקצינים, הולכים ומאבדים את אחיזתם בשורשיהם היהודים והציונים ומשאיבדו את קישרם לעם וניכזבה תוחלתם לכבוש מקומם הפוליטי כמקדם, באשר התרחקותם ממרכז הקומצנזוס הישראלי גרם לרתיעה הולכת ומצטברת מפניהם באותו הציבור וחוזר חלילה, פנה הוא ביאושו ותיסכולו לכיוון האנטי-דמוקרטי האנרכיסטי הקיצוני.  גרוע מכך, השולים הסהרורים של שמאל זה חצו את הקווים והפכו לשוטמי ישראל, אויבי מדינת ישראל לכל דבר וענין, תומכי הנרטיב הפלסתיני ודובריו ומכאן היתה קצרה הדרך לייצובם כאוטו-אנטישמים גמורים.

טעות היא לחשוב כי השמאל הישראלי האוטנטי נעלם.  שמאל זה הראוי מעין כמוהו, חי ובועט וממתין לימים טובים יותר אשר בהם יוכל לקום כבימים ימימה ולהוות משקל ראוי לשאר המפלגות בינינו.

מירב השמאל הזה, הציוני היהודי והדמוקרטי לאשורו (ואין המדובר ב"שמאל הלאומי" אותו בן כלאים נילעג) נימצא כיום מחוסר ברירה, במפלגות הליכוד, העבודה ובמפלגת "קדימה".

ומכאן, התמהיל שנוצק משך עשרים השנים שחלפו הכולל את מפלגות הימין יחדיו עם אנשי השמאל הישראלי השורשי הביא למצב הניתפס בעיני רבים כקבלת דרך הימין על ידי השמאל ולא היא.  הדבק המחבר בין הימין והשמאל השורשיים הוא שיצר רף אידאולוגי שונה אשר איחד ומיתן את הקצוות בשני המחנות האחודים של השמאל והימין הלאומים.  אותו "איחוד" ווירטואלי לכאורה הוא שגרם כתגובת נגד, להקצנת הקצוות באורח בלתי מידתי.  להוותנו, הקצה הקיצון השמאלני כה הקצין עד כי לא ראה פסול בשיתוף פעולה עם אויבי עמנו.  ללא כל ספק ניתן כיום לשייך את השמאל הקיצוני המטורף כנתון במקשה עיסתית אחת עם אויבי ישראל מהמגזר הקיצוני החרדי המטורף (נטורי קרטא).  שניהם באים ממקורות מנוגדים אך מטרתם אחת, קיעקוע הלגיטימיות שלנו כולנו.

לא רבים יחלקו על הקביעה כי שילטון הימין כיום מהווה את שילטון המבוגר האחראי על מדינת ישראל.  ההגיון ויישוב הדעת, הממלכתיות, העמדת עניני המדינה על כלל גווניה ורבדיה מעל כל מחלוקות אחרות, מביאים את השלטון הקיים לרמת נאורות שילטונית נכוחה (הגם שאין להתעלם מהקילקולים הידועים - ואלו רבים).

מאידך-גיסא, ככל שירחק היום ויתבסס שילטון הימין על מדינת ישראל כן יחלו החריקות לצרום.  ככל שיחוש עצמו שילטון הימין מבוסס היטב בשילטון כך יצוצו הבקיעים המרמזים על כשל.  זו דרכו של עולם, זה דרכו של שלטון, זהו טבע האדם.

לימים ההם אנו ניצרכים לאופוזיציה נאותה אשר תחזיר הענינים לתלם.  אין בנימצא כיום אופוזיציה מתקנת שילטון ראויה, לשלטון הימין, אלא ערב רב אופורטוניסטי חסר חוט שדרה אידאולוגי מוצק המבוסס בעיקרו על תאבי הממון, העשיה לביתם והשררה ממפלגת קדימה, אלו אשר אלוהיהם הינם "כורסות עור הצבי" ומנעמי השילטון ותו לא.

מדינת ישראל נצרכת לאופוזיציה אדאולוגית, בעלת מוסר ועקרונות אשר לכל סטיה מן הדרך של מפלגת השלטון, תזדרז ותציב לפניו מראה בוהקת ו"תשכנעו" לחזור לתלם השפיות.

אופוזיציה מהזן הזה נימצאת אך ורק במפלגות השמאל הציוני.  דא-עקא, חברי שמאל אלו גזו ונעלמו לכאורה, התאדו באויר הפוליטי הישראלי.

רבים וטובים בשמאל הציוני ובוודאי שבשמאל האנרכיסטי כשלו בהבנת העם בתוכו הם יושבים.  מפלגות אלו הצטיינו תמיד בגבהות לב אליטיסטית ומתנשאת, זילזול, סתימת פיות, כפית דעותיהם על האחר, חוסר רצון ואף איבה ממשית לנוכח דעות שונות.  והמחיר לכך משולם כיום על ידם עד תומו.  העם היושב בציון אינו טיפש כלל ועיקר, נהפוך הוא, העם מגלה בגרות ופיכחון פוליטי ומדיני מרשים.  העם כבר היבחין בדוגמטיות האידאולוגית, בהתנגדות הכפייתית מצד שמאל להסכין עם העובדות הנפרשות לנגד העינים.   אנו מבחינים בכוונת מכוון של השמאל הקיצוני "הפלשתיני" לפנות כנגד עניי עירו, תוך נהייתו אחר אויבי ישראל בתרוץ של שמירת "זכויות אדם", "חופש הביטוי" ועוד תעלולי מילים עקלתונים כגון דא.

רבותי, כיום השמאל הישראלי בכללו הינו מבולבל.  אנשיו רואים את עמדות ההשפעה מעברם המפואר הולכות ונשמטות הולכות וגזות באויר הפוליטי המתדלל ואינם יודעים נפשם, הינם אובדי עצות.  לכן חלקם מגיבים באגרסיביות , באלימות אידאולוגית ובאנטי לאומיות קיצונית ופונים לעבר אנרכיה ושיטנת ישראל ואילו הרוב בהם מצטרפים למפלגות הנתפשות כציוניות כ"ליכוד", "העבודה" וקדימה" באשר תאבים הם למצוא בית לאומי חם ומבין לליבם.  שהרי הללו לא חדלו יום בהיר אחד להיות ציונים.

בין שתי קצוות אלו נמצאים "הטווסים", השרלטנים, בקיצור, ה"צבועים" שהתנ"ך שלנו כה הטיב לתארם.  אלו השמאלנים אשר אנרכיזם אינו ממנהגם ממילא אך הכבוד העצמי האבוד שלהם ורדיפת הכיבודים האובססיבית שלהם אינו מניח להם להודות כי מפלגות "הליכוד", "העבודה" ו"קדימה" הינם פתרון זמני נאות.  אלו הם אנשי השמאל הלאומי הבדלני כדוגמת יוזמת "השמאל הלאומי" של אלדד (הכרוכיה) יניב ושמואל (המחרים) הספרי והיוזמה החדשה של אברהם (הצלופח) בורג.  ברי הוא בעליל כי לא ליוזמות שמאל קיקיוני אלו פיללנו באשר אלו אינם באים בידים נקיות לזירה הפוליטית.  בוודאי קיימות יוזמות שמאל חדשות נוספות המתרקמות בעצם כתיבת שורות אלו והצצות כפטריות לאחר הגשם, על רובן של אלו  ניגזרה כליה, למעט הללו שימומנו בכספים סיבוביים של מדינות ערביות וקרנות שוטמות ישראל באמצעות קל"ח (קרן לישראל חדשה) השמחה לקפוץ עם מרשרשים ביד על מנת להרבות תסיסה, בוקה-ומבולקה שלטונית אשר תשחק לידיה במטרתה להפיכה בשלטון הישראלי.

רסיסי המפלגות הקיקיוניות הללו יחטיאו את מטרתם וידשדשו עד זרא בביצה הפוליטית ללא תכלית והסיבה היא פשוטה:.השמאל הישראלי אחר את הרכבת המדינית-פוליטית, ההזדמנות ניתנה בידו והוא החמיצה אומללות.  זה עשרים שנים שהשמאל הישראלי מצעיד את מדינת ישראל מיגון לאנחה לדאבה וחוזר חלילה.  כל הבוקה-ומבולקה שחווה העם הזה, על אלפי הנרצחים הפצועים הקיטעים, המגורשים והדואבים, כולם הינם תוצאה של רעיונות המחנה השמאלני בקירבנו.  הסוס הזה ניגמר, העם החכם שלנו כבר אינו מוכן לשמוע מרעיונות הזוהים, עיוועים ומופרכים.  אנו בגרנו והחכמנו, אנו לא ניהיה מוכנים להאזין יותר לשרלטנים המבטיחים לנו "שלום עכשיו" בעוד שאנו אך קיבלנו "שלום אכזב או שווא".  ההתעללות ברגשותינו הסתימה.

לאלו המשווים בנפשם כי בכך ניסתם הגולל על השמאל הישראלי, הרי שהינם טועים, לא מניה ולא מקצתה.  אנו זקוקים לאופוזיציה במשטרנו הדמוקרטי ואנו זקוקים בכך לשמאל.  אלא מאי, אנו זקוקים לשמאל "חדש-ישן" ולא לשעטנז רודף טובת עצמו, רודף מנעמי השלטון, זה המעוות-אידאולוגית כפי המגולם בהתארגנויות השמאל החדשות.  השמאל אינו תופעה 'חוץ-שטח' בנוף הישראלי.  באם קובעים אנו כי העם היושב בציון הינו חכם, הקביעה הזו כוללת גם את השמאל השפוי.  על הזרם הראוי הזה להתנער משרלטנים הרוכבים על גבו ומכתיבים לו את דעותיהם אשר הקשר בינן לבין טובת העם הינו מקרי בלבד.

באם השמאל ישכיל לערוך תפנית פרסה, לשכנע את הציבור כי באמת ובתמים גורלם של כולנו הוא מענינו, כי ערכינו הם ערכיו דהיינו, ערכי יהדות, ציונות, ודמוקרטיה המגולמים יחדיו בתזה הסוציאליסטית הבסיסית שלו, הרי שהחל הוא לעלות על הנתיב הפוליטי אשר יביאו לידי היותו שוב גורם משמעותי בחיינו.

על השמאל "החדש-ישן" הלזה, יקרא באשר יקרא, "מפלגת העבודה" או כל שם אחר, לחדול באחת מלעסוק אובססיבית בעניני הפלסתינים ולהעביר תשומת ליבו, למצער-הבלבדית או עיקרית, לתוככי מדינת ישראל פנימה.  על שמאל זה לצרף לרשימת תאריו את היותו שמאל סוציאליסטי או מוטב לומר שמאל קפיטל-סוציאלי.

העיסוק הכפייתי בנושאי "הכיבוש", שמעולם לא היה כיבוש לאשורו (באשר לא כבשנו את השטח אלא השתלטנו עליו תוך לחימה ובדין, עקב תוקפנות היריב – שלא להזכיר את מורשת אבותינו לגביו), הוא שמחסל את השמאל הישראלי.  העיסוק המשיק למושג "ניכפה", המלמד על ניצוץ של טרוף מערכות אידאולוגי תוך העיסוק שהפך זה מכבר לתמוה, בעניני זכויות הפלסתינים כאשר ביליונים של תושבי כדור הארץ ממילא עוסק בכך אם לצורך ואם שלא בעוד אך העם היהודי נותר לעסוק בזכויות היהודים.  ולכן, חבירת חוגים נירחבים בשמאל הקיצוני על זרמיו לאויבי ישראל והיותו במשתמע השופר האנטישמי אשר הינו משמש להם כנגד עניי עירו, מקוממים כל ישראלי ויהודי מאוזן בנפשו, כל יהודי חפץ חיים וקיום, ובצדק רב.

כל אדם הישר עם עצמו ועם סביבתו ויש כדוגמתם רבים בשמאל הישראלי יודע ומכיר בעוולות המושפעות מהשמאל הישראלי האנרכיסטי "פלשתיני" על סביבתם, על הנזק העצום שגורמים הם לכל עם ישראל בכך שחוברים לשוטמינו בשמאל הרדיקלי והאיסלם המיליטנטי העולמים.  גלו יושר ויושרה,  אתם אנשי השמאל השפוי האוטנטי, התנערו ממשנאי החינם הללו בינינו, הוכיחו לעצמכם ולנו כי יושר ויושרה, כי גורל עם ישראל בארצו הוא המדריככם.  שתיקתכם לנוכח המסע האנטי ישראלי של שמאל קיקיוני קיצוני בתוככי מדינת ישראל מלמדת כי עדיין עם ישראל אינו יכול לבטוח בכם.  אדרבא, הוכיחו לציבור אחרת.

מאידך-גיסא, מוטלת על חברי השמאל השורשי החובה המוסרית להגיע עם הפלגים השמאלנים האנרכיסטים "הפלשתינים" להבנה כי דרכם שגויה ולהחזירם תוך חיבוק ושיכנוע לחיק עם ישראל כבימים ימימה.

המצב החברתי הפנימי במדינת ישראל מתקרב בצעדים מדודים לעבר קטסטרופה מזעזעת אושיות.  מפלגות הימין מטבען ערוכות לעסוק יותר בצדק-שילטוני אך אינן ערוכות מטבען האידאולוגי לעסוק בעניני צדק-סוציאלי.  אך השמאל שעצם קיומו לכאורה מושתת על עיסוק בנושאים סוציאלים, נטשם כליל ועוסק, ראש ורגלים—כל כולו אך ורק בזכויות אויבינו.  אנומליה זו אינה ניסתרת מעיני הציבור המצביע בפתקיו כנגדה.

מעל מליון אנשים עניים וקשי יום חיים במדינת ישראל באין להם פיתחון פה ומי שישמש להם לפה.  הנה הוא הכר הפנוי הנירחב לפעילות, הזועק ליד מכוונת ומטפלת.  זהו התחום הטבעי של השמאל, זוהי הציונות גם היא, זוהי היהדות ומוסרה לאשורה.  כאן היא ההזדמנות של השמאל "החדש-ישן" למצב עצמו על מפת האומה ובכך על המפה הפוליטית החדשה.

הנגב והגליל משוועים ליד מיישבת.  מדינת ישראל מאבדת שטחים לטובת תושבים ערבים אשר מדינתנו אינה כוס התה שלהם וזו בלשון המעטה.  הנה הוא התחום בו יכול השמאל הישראלי האוטנטי להוכיח לעצמו ולאחרים כי לא פסה רוח ציונית ויהודית מתוכו.  הבה ויקומו אנשים טובים מתוך השמאל הישראלי ויצאו לישב את הטעון נואשות יישוב.  בכך שאין השמאל עוסק בהתישבות אך עוסק במסע שטנה עיקבי ושלילי כנגד המתנחלים, אלו המיישבים תוך תחושת שליחות עמוקה את ארץ ישראל, בעוד הינו עצמו מפגין אזלת ידו, הרי שבכך הוא יורה ברגלינו וברגליו הוא פעמיים.

מדיניות השמאל מבוססת כיום על מדיניות שינאה.  שינאה לדתיים, שנאה למתנחלים, שנאה לציונים, שינאה ליהודים רחמנא-ליצלן..  מעולם, בסיפו של יום, לא צלחו יתרונות פוליטים בידי גוף הניבנה על שינאה לאחר.  על השמאל לחדול ממדיניות השנאה, מדיניות זו מדרדרת אותו לתהום אלקטורלית. ומנגד, עליו לפתוח במדיניות קרוב לבבות.  מדיניות ממלכתית ואחראית אשר תקרב את חלקי העם יחדיו, זו המדיניות האוצרת בחובה הבטחה גדולה לקציר אלקטורלי ביום הבוחר.

כל הנאמר לעיל שורשיו נעוצים ראש וראשון בהנהגת השמאל (או בהעדרה).  דא-עקא, אין בשלב זה ניראית באופק הנהגה מסוג זה.  אנשים טובים היו וקיימים בשמאל הישראלי מאז ומעולם אך כיום קולם אינם נישמע ואובד ברעשי הרקע האנרכיסטי והאוטו-אנטישמי של מיעוט קולני המזיק לכולנו, שמאל וימין כאחת.

הבה ויקומו אותם אנשים טובים, יתנערו מחרגונם ויחלו להניע את השמאל הישראלי לתועלת כולנו.  יוכיחו אנשים טובים בשמאל כי לא נס ליחם, כי מסוגלים הם להסב את השיירה הצועדת לאבדון, הבה ויוכיחו כי יכולים הם להצעיד השמאל לעבר אופק נאות יותר.

אהרון רול

amroll@sympatico.ca

www.aaronroll.com

http://www.aaronroll.com/democracy/Hatred_for_Nothing_Volume2.pdf

http://www.aaronroll.com/Democracy/Israeli Democracy chapters.pdf

5 ספטמבר 2010

ביטחון תחילה

הלחץ האמריקני על ישראל להמשיך בהקפאת הבניה באיו"ש מלמד על נחישותם להשיג יתרונות פוליטים בעבור ממשל אובמה.  לא אין טעות, עבור ממשל אובמה וידידיו החדשים מנוער: הפלסתינים, לא לישראל.  יותר מכל מלמדת על שיטחיותו של האובמה, דרישתו לחתימת חוזה הבנות לשלום בתוך שנה, משל וסדר היום המזרח תיכוני חייב להתנהל בהתאם לצרכים האלקטורלים של האמריקני הזה.  את עיראק הוא כבר מכר בעבור מספר אלקטורים בבית (כניראה שקיבל יעוץ מברק אחר, אהוד ב' באשר לגישה האלקטורלית-האופורטוניסטית נוסח בריחתו מלבנון האסונית) וכעת הוא מצידו מנסה את התרגיל הזה עלינו. 

ישראל וצרכיה אינם ניספרים בתהליך זה (כן-כן אנו יודעים, הילרי אמרה שכן....).  יתרה מזאת, באורח מסורתי מתעב משרד החוץ האמריקני את קיום מדינת ישראל באשר ישראל ניתפסת כמכשול לחיבור רווי ניחוחות נפט מזרח תיכוני זול בעבור  האמריקני.  אנו הרי איננו שוכחים את האוריאנטציה הפוליטית האנטי-ישראלית שעברה "קונדי" (קונדוליסה רייס) לאחר תקופת "חניכה" במשרד החוץ האמריקני.

בנימין נתניהו, בדומה לקודמו יצחק שמיר, מסמל יותר מכל את המיכשול הישראלי, בעצם קיומנו, העומד בפני הנירוונה האמריקנית באזורנו לגישת משרד חוצם.  התרסת האמריקנים כי: "לא נקבל את התרוץ (של נתניהו) כי המחיר הפוליטי (מבית) הינו גבוה מדי" מלמדת כי האמריקנים מקווים לצוד שתי ציפורים במחי אחד: לרצות את הפלסתינים, בהתאם לקו אותו נקטו האובמים ממילא משך השנתיים החולפות ולהחליש ולערער את ממשלת נתניהו ואם אפשר לסלקה כליל, אף זאת בהתאם לקו האמריקני הנקוט בידי ממשל אובאמה מאז היבחרו.  באם תרחיש זה יארע הרי שניפתחה הדרך למכירת החיסול של מדינת ישראל בידי מחליפי ממשלת נתניהו האפשריים, הלא הם "מפלגת העבודה" במתכונתה הנואשת דהיום ו"קדימה" במתכונתה הנואשת מאז היווסדה בחטא.

הופעתו של חיים רמון בתוכניתו של לונדון-ולונדון ("השור הזועם" נעדר הפעם), מתאריך 1 ספט' 2010 , היתה נילעגת במיוחד.  חיים (הפלסתיני) רמון חיצרץ ללא עכבות את הקו הפלסתיני של סעיב עריקאת דהיינו, משא ומתן על הגבולות תחילה ואז?  נו, אז כבר ניראה.

הפלסתינים ועוזריהם כדוגמת רמון מהשמאל הקיצוני האופורטוניסטי תאב הבצע, יודעים היטב מדוע הם דורשים משא ומתן על הגבולות תחילה.

ההבדלים בין גישות הישראלים והפלסתינים בשאלת הגבולות הינם קלים יחסית.  סביר להניח כי המשא ומתן בנושא זה יוכתר כך או אחרת בהצלחה.  השטח ימסר לפלסתינים, אם בהסכם כתוב ואם באורח מעשי ובמשתמע, יוסגר בכך למשמרות המהפכה האירניות ועושי דברם מהחמאס כפלטפורמה אידאלית לשטח את מגדלי עזריאלי, באשר סידורי הביטחון האמורים למנוע השתלטות זו יבואו לטעמם כמובן רק לאחר מכן.

חוסיין אובמה יסמן ניצחון פוליטי עבור עצמו אך אנו נסמן כישלון, יגון, דאבה, הרוגים ופצועים בכל גוש דן.  נו, למי בכלל איכפת, לא לברווז הפוליטי הצולע חוסיין אובמה מכל מקום.

כעת משיגיע תור המשא ומתן על בעיות הליבה, יקרוס זה ברעש גדול.  אין מצב שישראל תסכים לחזרת מיליוני ערבים-מוסלמים (ספק פלסתינים ספק מהגרי עבודה) לתחומי מדינת ישראל ואין מצב שהפלסתינים (ובפרט עוזריהם מהג'האד העולמי), יסכימו לוותר על "זכות השיבה", באשר זו מהווה את נשקם האולטימטיבי לחיסול ישראל.  והיה ונגיע להבנות בסוגית פתרון בעיית הפליטים שלא תוך השבתם לתחומי ישראל, אזי תידרש מעורבות בינלאומית גורפת, הכוללת עשרות רבות של ביליוני דולרים לשם שיקומם חוצה לישראל (ועדיין לא דנו בעלות הפיצויים בעבור יהודי המזרח שלנו) ושנים ארוכות לביצוע השיקום שעד לסיומו אל לנו להגיע לביצוע של כל הסכם סופי שהוא, אלא אך להנשימו תוך הסכמי ביניים המאפשרים פניית פרסה לקדמותו של מצב במדה והשתבש דבר.

ועדיין לא היגענו לבעיית ירושלים והכרת העולם הערבי (איננו זקוקים להכרה הפלשתינית בנו), ביישות יהודית ייחודית בארץ ישראל.  גם נושא ההקפאה (או ביטולה) מהווה מכשול.  המירב שישראל תוכל להתגמש בנושא זה הוא להסכים להשעיית הבניה בישובים עתידים, שעדיין לא הוקמו כלל, אך הכרח הוא לעמוד נחרצות על המשך הבניה והרחבתה בישובים הקיימים בהתאם לצרכי המקום והריבוי הטיבעי.

מכל מקום לאבו-מאזן אין ולא היתה מעולם סמכות לחתום על קץ הסיכסוך (כן שימון, שמענו את זמירות "הפרטנר" שלך).  סביר להניח כי בכך הרי יחתום את קיצו.

וכאן טמונה המלכודת לישראל.  בין אם יימסר השטח אשר הוסכם עליו ובין אם לאו הרי בפועל, השטח הכולל אובדן נכסים אסטרטגים אדירים לישראל כבר נימסר למעשה מפאת שיוסכם ויחתם לגביו.  וכך, כאשר יתפוצץ המשא ומתן על נושאי הליבה הרגישים, איבדה ישראל מלמפרע את נכסיה האסטרטגים בעוד הפלשתינים לא וויתרו על דבר, אך הבטיחו לעצמם כבר בכל מצב את השטחים "נקיי היהודים" וספוגי משגרי הרקטות. 

יווצר מצב בו ידרשו ויקבלו הפלסתינים לגיטימציה להמשך פעולות הטרור (שהרי אין הסכם סופי באין הסכמה בסוגיות הליבה) ואילו ישראל תסורס אנושות בכושרה להתגונן.  והרי לכך חותרים הפלסתינים ועוזריהם האנטישמים במשרד החוץ האמריקני מזה כ- 80 שנים, כשלב נוסף בדרך לתל-אביב.

.

דרישתו של נתניהו לדיון ראשון בדבר סידורי ה'ביטחון תחילה' בעבור ישראל הינה נכוחה.  ניתן בקלות יחסית להגיע להסכמה על מירב דרישות הביטחון של ישראל ויש להניח כי ארה"ב, כולל מדינות מהאיחוד האירופי, תתמוך במרביתן (למעט סוגיית בקעת הירדן שתתקל בקשיים), מפאת שמשרתות גם את מדיניותה הגלובלית והמזרח תיכונית.  בנוסף, הסכמה מקדמית על סידורי הביטחון תכניס הגיון "ישראלי" לדיוני תוואי הגבולות שיבואו לאחר מכן באשר אלו ישענו על דרישות הביטחון של ישראל. 

הסכמים והסדרים כלכליים יבואו  מיד לאחר ההסדרים הביטחונים ושאלת הגבולות תבוא לאחריהן במקביל לכלל סוגיות הליבה הרגישות כגון הפליטים, ירושלים וכדומה.

בדרישתו ל'הסדרי ביטחון תחילה' נימצא נתניהו על קרקע מוצקה וסביר להניח כי ישראל תזכה לתמיכה בינלאומית בדרישותיה אלו אשר ייתפסו כהגיוניות ומקובלות לאור ההיסטוריה הרצחנית של הסיכסוך וחוסר היציבות הגנטי של האזור, בעוד שסרבנות פלסתינית בשטח זה תתפרש כגישה שלילית בעלת כוונות ניסתרות מאחזות עינים המקפדת-שיחות.

זו גם הסיבה, אך מהפן ההפוך, מדוע הפלשתינים מתעקשים ויתעקשו על נושא 'הגבולות תחילה' ושליחם בישראל-חיים רמון ביטא זאת בפרוטרוט.  הפלשתינים מתכננים וצופים את קריסת השיחות,  שהרי חידוש הבניה בהתישבות איו"ש (הקפאת הבניה, אווילית ונזקנית בחד צדדיותה לפי כל קנה מידה, הינה כשלונו המדיני הגדול ביותר עד כה של בנימין נתניהו), או סיבת ליבה אחרת כלשהי, תמיד תהווה סיבה למסיבת ביטול שיחות פלסתינית אשר ממילא ניכפו עליהם הר כגיגית.  זהו חלק מהאג'נדה שלהם בבואם לוושינגטון ולכן ייצאו אצים רצים להשיג ולקבע עובדות בשטח דרך המשא ומתן על הגבולות כל עוד השיחות כלל מתקיימות.

כאן ייבחן בנימין נתניהו.  כל הדיבורים על שלום היסטורי ושאר מכתמים הינם כעורבא פרח במדה ויפקיר את צרכי וסידורי הביטחון של ישראל למען פוזה למול המצלמות.  הרשו לנו אף לנחש כי מדינות אירופה ירקחו כבר פרס נובל לשלום (או חבילת כיבודים דומה לו) בשנה הקרובה עבור בנימין נתניהו ו"הפרטנר" אבו מאזן (עוד לפני חתימת הסכם השלום ובכוונה ליצור לחץ פסיכולוגי על נתניהו לוויתורים מפליגים), שהרי הללו כבר קנו מיומנות נכלולית מעין זו במקרה "איש השלום על הקרח" חוסיין אובמה, בעוד שאין לשער כיצד ינהג נתניהו במקרה זה.

הכרזתו של נתניהו כי אפשר ויידרש משאל עם בישראל אודות פרטי ההסכם המתגבש, חכמה אף היא.  בכך מותיר נתניהו בידיו חלופות-פתוחות, מרווח נשימה פוליטי ומדיני הן בוושינגטון והן בישראל ומוריד מעצמו באחת את הלחץ לחתום סופית על הסכם שלום שאינו לרוחו ונוגד אינטרסי ישראל.  משאל העם הינו פתח מילוט מהסכם קלוקל, או אובאמי-כפוי, עבור נתניהו כמו גם עבור עם ישראל כולו.

ומעבר לכל זאת, כישלון השיחות שהינו אפשרות סבירה והפלא ופלא, כך גם הצלחתן של השיחות, עלול להביא בסבירות גבוהה לפרוץ פעולות איבה ואף למלחמה כוללת בין ישראל לבין איראן, סוריה חמאס וחיזבאללה (צבא לבנון כלול).  תהינה תוצאות השיחות באשר תהינה, תמיד ימצאו מאוכזבים איסלמיסטים אשר יפרקו אכזבותיהם ותיסכוליהם בפרץ אלימות כנגד הילד המוכה של המזרח התיכון אשר מסע הדה-לגיטימציה החיצוני והפנימי המוצלח כנגדו הפכו למסורס חסר ישע, היא ישראל.  ועל כך נאמר: "הרוצה בשלום (תרתי משמע) יכון למלחמה".  נקווה כי מטכ"לנו יתפנה מענייני ניירת, תככים ומסמכים מזוייפים לתת דעתו בכיוון זה.

בל נישכך כי במזרח התיכון קיימים שני שוטרים, "הטוב" ו"הרע", שניהם מונעי מטרה משותפת אשר ניבדלים אך בדרכים להשגתה.  "הטוב", הכולל את המדינות המתונות יחסית הסוניות, מפמפם מתינות ורצון לשלום (עד עתה מצטיין אך בדיבורים בעלי משמעות כפולה בעוד אנו עיורים למשמעות הכפולה והניסתרת) ולעומתן, השוטר "הרע"-הללו הם מדינות הסרוב: החמאס, החיזבאללה, סוריה ואיראן (המצטיינים בדיבור ישיר חושף כוונות לאשורן, בעוד אנו שוב מצטיינים בעיורון אפוף קטורת הזיות "שלום", למובן מאליו הנובע מדיבריהם).  בל נופתע כי לאחר כל סבבי השיחות וחתימה על הסכמים עם הפלשתינים (אם וכאשר), הרי תמיד תוכל קבוצת השוטר "הטוב" להפר ההסכמים דרך פעילות, קרוב לוודאי מתואמת בחשאי, עם קבוצת השוטר "הרע" הקיצוני, "המשוגע", קבוצת ה"תחזיקו אותי ולא...".

מכיון ש"הלה שניכווה ברותחין, ניזהר בצוננים" ואנו הלא ניכוונו אנושות ברותחי הטרור, הרי שעלינו להניח כהנחת עבודה ונקודת מוצא, ובהתאמה להם לנהל את המשא ומתן, כי הפלשתינים המשתייכים לקבוצת"השוטר הטוב", אפשר כי מעמידים פני יוני-שלום צחורות אך מתכוונים להפר את חוזה השלום בזמן ובמקום הנוח להם, כעת או בעתיד (נוסך הקוראן של הודנה, תהדייה וכל שאר הירקות), ולתקוף את ישראל דרך זרוע "השוטר הרע" כנקודת הפתיחה לאלימות כנגדנו בעוד שידיהם נותרות "נקיות".  באם תרחיש גרוע אך אפשרי זה לא יתממש, הרי שרשאים אנו בעונג רב להיות מופתעים לטובה, לשם שינוי.

תגובת הנגד המתחיבת של ישראל אם ברצונה להגן על עצמה כנגד תוקפנות "השוטר הרע", וההכרח הרי לא יגונה, תכניס גם את השוטר "הטוב" למעגל האלימות "נגד רצונו", לכאורה כמובן.  שהרי "הפרטנר" שלמולנו אינו הפרטנר שלנו, הללו הם אויבינו המרים האורבים ומיחלים לכל מעידה שלנו ומאידך-גיסא, הינם הפרטנר של העולם הערבי, הבה ולא נתבלבל לפתע.

הבה ונותיר את "אופוריית השלום" לעתיד הרחוק, כאשר נשתכנע בכנות כוונותיו של האויב למולנו.  אנו "קודם ננסה ואז ניבטח".  עד אז הפלסתינים הינם אך צד למשא ומתן, לא "פרטנר" ולא נעלים.

אהרון רול

amroll@sympatico.ca

www.aaronroll.com

http://www.aaronroll.com/democracy/Hatred_for_Nothing_Volume2.pdf

http://www.aaronroll.com/Democracy/Israeli Democracy chapters.pdf

8 ספטמבר 2010

עם איזה אויב עושים שלום

במקומותינו מסתחררת מנטרה אידיוטית למהדרין הגורסת כי "שלום עושים עם אויבים".  הכיצד לא ידענו ולא הבנו זאת מקודם, אווילים משרישים שכמותנו.  סרסורי השלום, חצצרני השמאל הקיצוני משתמשים בטיעון זה כנשק יום הדין, הנה, תראו אומרים הם, "שלום עושים עם אויבים".  אכן "השכלנו".

באם התובנה לעיל לא היתה עצובה הרי שניתן לראותה כבדיחה נילעגת.  כה נילעג עד כי תובנה זו ניתנת בהחלט להחשב כאינטיליגנציה להוטנטוטים.

בבואנו ברגיל להשכין שלום בין ניצים הרי לריקוד הטנגו הזה דרושים שנים.  יהיה צד אחד הומניסטי ושוחר שלום כחפצו, במדה והצד השני לסיכסוך אינו שותף לאותם ערכים ולשאיפה לשלום אמת, הרי שלא ישרור שלום אמת.  כן, לא ישכון שלום "גם" בין אויבים.   גם אם רוצים אנו להאמין כי גורלנו בידנו הרי שאין הדבר כך, תמיד קיים גם הצד השני.  והמסקנה:  יכולים אנו לצעוד לעבר השלום כדי כך, אך גם עבורנו קיימת תיקרת החול.

תרבותנו המערבית גורסת כי התנאים לשלום אמת, או לכל יישוב סיכסוכים בדרך של משא ומתן, חייבת להתקבל בנוסך של "אני מנצח, אתה מנצח" דהיינו, גישה זו גורסת כי על כל צד לוותר על דרישותיו המיקדמות, באורח יחסי, מאוזן, תואם ומוסכם עם הצד השני ובכך להגיע לסיכוי להבנה הדדית.

חסרי מזל שכמותנו (נאמר בלעג עצמי).  אנו כחברה מערבית דמוקרטית נאלצים לבוא במשא ומתן עם בני חברה מזרחית אשר כל המקובל והמוסכם על ידינו הינו בזוי ונילעג עליהם.  זאת אף זאת, אנו מתעקשים להתגדר בדלית אמותינו "האינטלקטואליות" ומסרבים לראות את המובן מאליו, כי  אויבינו הינם שונים מנטלית מעימנו, בגישה ובמעשה.  לגבי דידם של אויבינו מתווה "אני מנצח, אתה מנצח" הוא סיבה לבוז ודחיה, לגביהם קיים אך מתווה "אני מנצח, אני תמיד מנצח".  לכל אלו המחככים ידים כעת, הרי נזכיר כי הנאמר בא לציין את עליונותם של אויבינו עלינו בכל האמור לחוכמת המשא ומתן וראיה מפוקחת של המציאות.  אנו מתנהלים כילדי גן תמימים אשר אינם משיגים כי בעולמינו קיימות כיפות אדומות נאוות ודובים טורפים רעים.

אנו מדברים ב"מערבית" והללו עונים לנו ב"מזרחית" אשר הינה כשפת סתרים עבורנו.  שלום עבורנו פירושו תנועת אנשים סחורות ותרבות בין העמים הדרים בשלום זה לצד זה בעוד עבור אויבינו השלום הינו אך פסק זמן להתארגנות, צבירת כח ועליונות על היריב ותקיפתו על מנת להשמידו בזמן ובמקום הנוח להם.

החפץ בשלום עם עמי המזרח חייב לגדר ולהגביל את חופש ניתוץ המשא ומתן בידם כדי כך שהערבי יחשוב עשר פעמים לפני שיעז לקעקע את ההסכם באורח חד צדדי.

.

אמנם ראש ממשלתנו חייב היה לשלם מס שפתים בפתיחת שיחות השלום עם הפלשתינים בוושינגטון דבר אותו עשה בכישרון רב.  מאידך-גיסא, דומה והוא ניסחף למחוזות שגויים מעט.  חייב היה להעלות ולו בלשון המעטה אותן הציפיות (קרי דרישות) אשר נימצאות גם בצד הישראלי.  בכך שהישאיר את בימת הדרישות ל'צד השני למשא ומתן' (הבה ונתעלם ממילת הסחריר האווילית בהקשר זה "פרטנר-שותף").  בכך שה"אבו" הזה, אויבנו לכל דבר וענין, חיצרץ תנאים בעוד ישראל נאלמה דום בהקשר זה, היכשיר נתניהו את הקרקע לאמונה בינלאומית בצידקת הצד הפלסתיני בכך שיצר הרושם כי ישראל מודה ב"אשמתה" וממזערת טיעוניה עקב כך.  בל נישכך, זהו קרב מוחות ראשוני הנערך במסגרת המערכה על ארץ ישראל.  לא טנקים ומטוסים שועטים בו אלא עטים ומקלדות מושחזות משמשים בו ככלי הנשק והתחמושת.   נכון לרגע זה, הפלסתינים עושים ל"עם הספר" בית ספר בשטח זה.  אפשר ואיננו כה חכמים כפי שהיינו רוצים לראות עצמנו.

פעם אחר פעם, הפלשתינים המהווים חלק בילתי ניפרד מהאומה הערבית הכוללת 24 מדינות על 350.000 תושביהם שוטמי ישראל ותומכי הפלסתינים, מצליחים לשטות בכל העולם כולל חלקים הזוהים בתוכינו להאמין כי הינם הקורבן הקטן והמסכן הסופג נחת זרועו של הקלגס האדיר ישראל.  בעולם עדיין לא היפנימו, ומנהיגינו בחידלונם מעולם לא טרחו באורח רציני להזים ספין נכלולי זה, כי מדינות ערב יצרו את הבעיה הפלסתינית על מנת לסובב את העולם בכחש, להסוות את המובן מאליו, כי הם-הם גולית ואילו ישראל היא דוד הקטן.  לשם כך יצרו את ה"ישות האמורפית" בת 4 מיליון הפלשתינים העומדת מול גוליית דמוי ספרטה בן ששת המיליונים היהודים ובא למחמד גואל.

כוונותיו של ראש ממשלתנו להגיע להסכם מסגרת בתוך שנה (גם שנתיים יסכנו), ולישמו בתוך 30-40 שנים הינן נבונות ונכונות בהחלט (אנו מטיפים למתווה זה בדיוק בעשרות מאמרים משך שלש השנים שחלפו), אך יש גם לסייג באשר למסגרת ההסכם ולדון בה כבסיס לכל השאר.

שמונה תנאים מרכזים (עם תתי סעיפים רבים תואמים), חייבים להיות מיושמים על מנת שמתווה מסגרת זה יהיה אפקטיבי:  יימצאו וודאי עוד סעיפים נוספים, אך די לנו כעת בהללו.

1 . הסכם המסגרת חייב לכלול בחובו מספר שלבי בינים, כעין "סימני דרך", או "נקודות בינים" אשר בהגיע זמנן, יתאספו השותפים למשא ומתן (נאמר, מדי שלוש או חמש שנים), ויבחנו במשותף את קיום ההסכמים עד כה ואת החריגות ממנו.  בהתאם לממצאים יהיה ניסיון לתקן ולשפר המעוות אם וכאשר אלו אותרו.

2 . משך אותם 30-40 שנות ההסתגלות להסכם ועד למימושו, תיהיה קיימת האפשרות, במדה ונימצאו תקלות שאינן ניתנות לגישור, המחייבות השעיית ההסכם, לחזור למצב הראשוני לפני כינונו.  סעיף זה בא למנוע ניצול השגים וקיעקוע ההסכם לאחריהם באשר את שנידרש היה להשיג הרי ממילא הושג כבר.

3 . יוסכם על קנסות ותרופות בערבות עצמית ובינלאומית כנגד כל צד שיפר ההסכם, אם במעשה ואם במחדל.  אופי התרופות הללו ינוע מקנסות כספיים אדירי ממדים ועד עונשי העברת שטח ליריב במדה ונחרג המתווה.

4 . יש להוציא ממשוואת ההסכמים ככל הניתן ולעמוד בנחרצות על כך כי המעורבות הפיסית הבינלאומית בקיום ההסכם תהיה מינימלית ככל האפשר ורצוי כי כלל לא תתקיים.  ערבות בינלאומית בשטח, עומדת באורח מסורתי כנגד האינטרסים הישראלים ולטובת האינטרסים הערבים.

5 . יוקם גוף בוררות בינלאומי קבוע ניטרלי ובילתי תלוי אשר חבריו מתחלפים מדי חמש שנים ואשר יבחן הפרות או טענות להפרות של ההסכם עד ליישומו המלא.  גוף זה יהיה מוסמך להורות על תשלומי פיצויים מצבר התרופות אשר הוחלט לגביהן לשם ענישה.

6 . יש להערך היום, תוך הכנה ותרגול של תוכניות מבצעיות מפורטות, לשני תרחישים אפשרים מרכזים.  הפסקת (פיצוץ) השיחות על ידי ה"אבו" ולאור זאת עלינו להיכון לשני סוגי מערכה, תקשורתית חובקת עולם, או וגם תקיפה מוגבלת או כוללת של הברית "הבילתי מזדהה" כנגדנו (איראן, סוריה, לבנון, חיזבאללה, חמאס וערביי ישראל).  כנגד אותו התרחיש ותוך נקיטת הצעדים המדוברים עלינו להיכון משך כל יום ויום לאורך השנים ועד קיום הסכם השלום הכולל בתוך 30-40 השנים הבאות.

7 . יש לקבוע מדרג ליישום השלבים ולהציב פסק זמן של שנתים בין כל שלב מתחילת יישום ההסכם בעוד 30-40 שנים דהיינו, גמר ביצוע ההסכם אפשר ויסתיים בתוך כ-50  שנים. הלא אנו כבר ניכוונו ברותחין.

8 . יש לצאת מחלומות האספמיה בדבר בנית צבא "קטן וחכם" וזאת למצער עד יישום ההסכם לאחר שנת 2050 .  עלינו לחיות על חרבנו למצער עד אז ובהחלט אפשרי כי גם לאחר מכן.  צה"ל ישמש את הערבות הבטוחה ביותר לקיום הסכמי השלום, כעת ולעתיד.

על בנימין נתניהו להכיר בכך כי אביגדור ליברמן מהווה כיום את המבוגר האחראי והמציאותי בממשלה אשר אינו חושש לאמר את אשר על ליבו—ולואי ואחרים שם היו נוהגים כך.  טיעוני ליברמן בדבר סיכויי ההסכם , או חוסר הסיכוי למימוש ההסכם בדורנו הינם נכוחים ומציאותים בעוד בנימין נתניהו ניתפש מעט כמרחף באופוריה דביקה.  טוב יעשה נתניהו אם יקרב אליו את מר ליברמן על מנת שזה יהווה את המשקולת אשר תחזירו ותיצבו אל קרקע המציאות.  שני המנהיגים ישמשו יפה את תפקידי השוטר הטוב והרע משך קיום המשא ומתן, לתועלת כולנו.

מול ה"אבו" האינפנטילי המעריך אותנו כרכיכות חלושות שהרי ברגיל לא היה מעז לרקוע ברגלו ולטעון כי  "אם ילחצו אותו לוותר באשר לסוגיות הליבה הרי שיפרוש", יש להעמיד ניבחרת חזקה ובנימין נתניהו ואביגדור ליברמן הם בהחלט צוות מנצח לנוכח גן הילדים זב החוטם הפלשתיני הזה.

נתניהו חייב לנתק עצמו משהו מהזיקה לאהוד ברק המתגלה יותר ויותר כנטל פוליטי אשר לא רק שאינו מיצבו אל הקרקע אלא גוררו לשאול פוליטי מתחת לפני הקרקע

זה לנו כבר כשני עשורים בהם אנו מרחפים בעולמות אחרים, תלושים מהמציאות כדרדקים חסרי בינה ובכך נתונים למשיסת אויבינו סביבנו.  כעת משמתרקם הסיכוי לסוג מסוים של הסכם בינים לקראת הסכם קבע בעתיד הניראה לעין, עלינו לחדול מהזיות ואופוריית שלום ולהתחיל לדבר שלום אמת, שלום קבע, שלום יציב כסלע עבור הדורות הבאים.  זה אינו "שלום משאלות הלב התלושות" שלהוותנו עסקנו בו משך שני העשורים שחלפו.  הסיכוי לשלום אמת קיים אך ורק באם לא נהיה מוכנים לבלוע את תעלולי ה"אבו" וצוות עוזרי הבזאר המזרחי שלו.  ולאיומי הפרישה שלו יש להשיב: "בבקשה, היה אורחנו, אנו מכבדים את רצונך" (ניקרא גם מוג'מאלאת בהיפכא מסתברא).

אהרון רול

amroll@sympatico.ca

www.aaronroll.com

http://www.aaronroll.com/democracy/Hatred_for_Nothing_Volume2.pdf

http://www.aaronroll.com/Democracy/Israeli Democracy chapters.pdf

12 ספטמבר 2010

קונספירציה או הקש לוגי?

כתבות היחצנות אותן מעטירה עלינו בימים אלו התקשורת הממוסדת, אמור מוטה ותועלתית, באשר לאהוד אולמרט ומשפחתו הקרובה מיועדת לאותו החלק בציבור המתמוגג מכל גילויי משפחתיות דביקה וסכרינית בלא שיתן דין וחשבון לעצמו מהו שמסתתר מאחורי ההצגה מאחזת העינים בה הוא צופה.

נתחיל מהמובן מאליו, אך הנישכח ביותר במקומותינו.  מאחורי כל אמירה, כתבה, הצגת תאטרון, תוכנית טלביזיה ופרשנות מסתתרת אג'נדה אישית.  זו אינה חייבת חייבת להיות פוליטית, למרות שבעשורים החולפים נוטים היוצרים יותר ויותר להצניע מסרים פוליטים ביצירותיהם.  אג'נדה זו מגלמת בחובה את רצונותיו שאיפותיו ונטיותיו של איש התקשורת, מכין ועורך הכתבה, או יוצר התוכנית המשודרת והצגת התאטרון.  לעיתים הכוונות הינן נאותות ולעיתים נכלוליות ובעלות משמעויות נוספות.  קיימות כתבות עיתונות אשר ניתן למצוא בהן לעיתים שנים שלוש ואף ארבעה רבדים של כוונות מכוונות שונות המכסות האחת על הקודמת לה וכוונתן כולן היא להביא את רחשי ליבו של הכותב בלא שהקורא יוכל לשים אצבעו במפורש על הכוונה לאשורה דהיינו, הכותב מחצרץ אמירה בלא שניתן להפלילו או לשייך אליו עובדתית את הנאמר.

דוגמת מזעיר לנאמר.  ירון לונדון בתוכניתו "לונדון וקירשנבאום", הינו שמאלן קיצוני לכל דבר וענין והתפרצויות "הזעם הפוליטי הקדוש והבילתי נישלט" שלו בתוכניתו "לונדון וקירשנבאום" מלמדות.  מאידך תקנות חברת הטלביזיה והדימוי אותו מעונין המנחה הנלוז להפיץ הוא של אדם אוביקטיבי למהדרין.  מה עושה הלץ?  מביא באורח קבע לתכניתו מרואיינים אשר נימצאים רובם ככולם בצד הפוליטי שלו (ומוודא זאת בתחקיר המוקדם) ומעלם לחצרץ את דעותיו האישיות בעוד הוא רוחץ בניקיון כפיו.  ללא ספק, מושחת מוסרית, חלול ונכלולי, אך רובם של משובטיו (ראה ערך גלי-צה"ל ועיתון "הארץ" הנילעגים), נוהגים בדיוק כדוגמתו בעיתונות הכתובה והמשודרת.

חשוב להוסיף כי לעיתים קרובות אין כותב או יוצר הכתבה אף מודע לשיקולים המנחים את הממונה עליו בהזמינו ובספקו מימון להכנת הכתבה או תוכנית הטלביזיה.  במקרה זה משמש היוצר כ"אידיוט מועיל" (רווח רבות בהפקות טלביזיה והצגות תאטרון במקומותנו), כמכשיר בידי הממונה עליו המסובבו לעיתים קרובות בכחש להאמין בכוונותיו הנאצלות בעוד שלאמיתו של דבר ניפער ללא ידיעת היוצר בור שופכין מתוזמן היטב בידי הממונה.

תכונה מובהקת הנידרשת ממוכיחים בשער, ממחברי מאמרי ביקורת ומותחי ביקורת היא היכולת לצרף עובדות ממקורות שונים אשר לכאורה, על פניו אין ניראה כל קשר בינהם, המאפשר להקיש ולהגיע לתובנות חדשות אשר כלל לא נאמרו בידיעות או הארועים המקורים.  רבים המצויים בינינו אשר ידיעות הבסיס השונות נעלמות מעיניהם או שבפשטות לא נחנו ביכולת "הסקת מסקנות מצרפית" מארועים הקורים בזמן ומרחב שונים לחלוטין האחד מהשני.  "היכולת המצרפית" ניתנת ללימוד ואימון (אמנם ממושך), אך קיימים בינינו אנשים אשר נחנו מלידתם בתכונה זו וקיימים אותם בינינו אשר עם חלוף השנים, בהתבגרם קנו באורח טיבעי תכונה זו.  לא לחינם נאמר וכבר הוכח במחקרים שונים כי אנשים בוגרים, אלו אשר ברגיל חצו כבר את גיל הפרישה נחנים ביכולת ניתוח ארועי זמן ומרחב שונים העולה משמעותית על הצעירים מהם ולא ביכדי מציינים מקורותינו היהודים את תכונות שאר הרוח וההקש הלוגי הקיימים בקרב "זיקני העיר".  אלו כולם מכוונים ליכולת המתפתחת בעיקר עם הגיל, ל"הסקת מסקנות מצרפית".

הנאמר לעיל בא להסביר את התופעה הנפוצה יותר משאנו מוכנים להודות בה אשר בה מתריעים בשער, מותחי ביקורת, כותבי מאמרי ביקורת ודומיהם מתוייגים לעיתים קרובות כקונספירטורים דהיינו, הללו הרואים בהגיגיהם את "צל ההרים כהרים עצמם" באשר בניגוד להם, הציבור אינו מבחין בכל אי-סדירות' לוגית במתרחש סביבו.

למחלקה הזו שייכים מספר ארועים החולפים לאחרונה לנגד עינינו בלא שניראה כי אנו שתים ליבנו לאשר הינם מכילים בחובם.  הכוונה היא למסע היחצנות המקודם על ידי אמצעי תיקשורת שונים הן מהעיתונות הכתובה והן מהמשודרת עבור ראש הממשלה הישראלי לשעבר אהוד אולמרט אשר קנה את המוניטין שלו כראש הממשלה המושחת ביותר בדיברי ימי ישראל בעת החדשה.  איננו נימנעים מלציין את שחיתותו של האיש באשר גם אם עדיין לא הורשע בפלילים וגם אם יצליח להחלץ מאימת תאי הליזול של השב"ס בעזרת עורכי דין מפולפלים ויקרנים הרי האיש הורשע כבר מזה זמן בעין הציבורית, באשר הציבור אינו טיפש, הציבור מבין כי אין עשן בלי אש וגם אם לא תגיע הרשעה פלילית לבשלות הרי שכך יארע מפאת סוגיות טכניות ופרוצדורות משפטיות נכלוליות.  האיש אשם כחטא עצמו ודבר לא יוכל לשנות זאת.

אליה וקוץ בה.  המערכת הציבורית והמשפטית במקומותינו כה מעוקמת עד כי "כל ממזר הוא מלך" דהיינו, גם פושע או מושחת בנשמתו אינו רואה כל פסול במעשיו שהרי "כולם עושים זאת" וכך בעוז חוצפתו ממשיך בשגרת חייו כרגיל בעודו בורש בבוז את הביקורת הציבורית.  כן רבותי, במדינת ישראל אדם מושחת, אשר פשע כנגד עם- עולם יכול לחזור לחיים הציבורים כאילו לא אירע דבר ולנפנף מעליו את "המלעיזים שופכי דמו".  כל שהוא ניצרך לו הוא חשבון מזומנים שמן בבנק אשר יאפשר לו לשכור שרותי הגנה (ואפשר גם תביעה....) יקרה ומשובחת לעצמו.  אכן כן, במדינתנו ה"צדק" מיושם ומוענק לעשיר בלבד.  במדינתנו אין מקום לצדק עבור 99% המורשעים בידי מערכת המשפט, אלו הם "בוזגלו והרשקוביץ".  האחוז הנותר הינו רובו ככולו אותם בעלי ממון אשר הישיגו ממונם בדרכים נלוזות, אמור פליליות ובכך המערכת המשפטית יוצאת חוטאת פעמים.  גם מרוממת באורח בילעדי עשירים ובעלי ממון ונכסים וגם מאפשרת להם לעשות שימוש בממונם הטמא (משום דרכי השגתו), לשם הלבנת חטאיהם.

וכאן אנו מגיעים ללוזו של ענין.  מה ענין יש לעורכי עיתונים להעלות בתזמון הנוכחי כתבות יחצנות מפרגנות, נוטפות חלב ודבש אודות עליזה ודנה אולמרט, אחיו של אולמרט א', כמו גם פתיחת שערי התיקשורת לכל ציוץ "מחזיר שטחים" של המואשם בשחיתות הסידרתי אהוד אולמרט.

הרי האיש כבר אינו ראש ממשלה.  האיש רחוק (לכאורה) ממוקדי הכוח באשר הינו עומד לדין בעבור שחיתות שלא נישמעה כדוגמתה במקומותינו ובוודאי שלא מצד ראש ממשלה בישראל.  האיש אינו ממלא כל תפקיד רשמי ומכיוון שסיכוויו להיות מורשע בדין הינם גבוהים ביותר באחד או יותר משלל התיקים הפלילים העומדים כנגדו וכך ברי כי לא יוכל לכהן בתפקיד משפיע ציבורי בעתיד.  אם כן מהי הלקקנות הזו חסרת הפשר?

ובכן אפשר כי הפשר קיים גם קיים.  ניתן להסביר זאת בתופעה הרווחת, ידועה ומוכחת ללא ספק מזה שנים רבות בפוליטיקה הישראלית.  פוליטקאים מושחתים בינינו נוהגים לאסוף חומר מרשיע, חלקו אמיתי וחלקו שקרים פורחים באוויר כנגד יריבים בעין כמו גם יריבים פוטנציאלים ולטמון המידע בתיקים אפלים המאוכסנים במעבי כספות עלומות, המוכנים ומזומנים לעלות ולהחשף לאור השמש ביום פקודה.  יעילות השיטה לשליטה על מהלכי יריבים ומתנגדים פוליטים הינה כה עצומה עד כי אין צורך לחשוף את התיקים, די באיום לחשפם כדי להפוך כל יריב פוליטי לאסקופה צייתנית וכנועה.  על מנת שלא נותיר את אהוד אולמרט בבדידות מזהירה, נציין כי כספות עלומות הגדושות בתיקים באפלה בילתי חוקיים כמתואר לעיל, נימצאות במספר עצום ורב בפרקליטות המדינה, שירותי הביטחון, משרדי עורכי דין וותיקים ומשטרת ישראל.  תיקים אלו מאפשרים את הפעלת "מתפרת התיקים" השילטונית הגדולה ביותר במזרח התיכון.

אין בידנו כל מידע קונקרטי באשר לתיקים מפלילים הנימצאים בכספות עלומות המנוהלות בידי אולמרט כנגד מעצבי דעת קהל ופוליטיקאים יריבים בינינו.  זו הינה השערה מבוססת כולה על הקש לוגי הנישען על "עובדות מצרפיות", אך כולן מובילות למסקנה הבילתי נימנעת והיא כי אולמרט מחזיק ברשותו חומרים מרשיעים כנגד עורכי עיתונים ומעצבי דעת קהל (בנוסף לשורת פוליטיקאים מכהנים) ומביאם לצייתנות מבוהלת כל אימת שיחפץ.  ברי כי העמדתו לדין הינה התזמון הנאות לטעמם של אולמרט ואנשיו להפעלת מערכת סחיטה באיומים (כן, כמובן לכאורה), כנגד מעצבי דעת קהל על מנת לקושש עבורו אווירה אוהדת בציבור אשר עליו נמנים גם שופטיו ותובעיו של זה הזד.

אין בנו ולו קורטוב של השתתפות בדחקם של מעצבי דעת הקהל ופוליטיקאים הניסחטים (לכאורה כמובן) בידי אולמרט שהרי במדה וקיים מידע מפליל כלשהו נגדם הרי גם הם שחורים משחור ממש כזה הסוחט אותם.

באם האזרח הקטן עומד ניפעם ונידהם לנוכח הבוקה ומבולקה בכל האמור לאי-סדירות השילטון במדינת ישראל הרי כאן נעוץ חלק ניכבד מההסבר לכך.  כולם מכירים את כולם, כולם אוצרים "תיקים באפלה" כנגד כולם, כולם אוחזים בגרונם של כולם, כולם לכן מגרדים את גבם של כולם.  הנה לנו כל תורת אי-המשילות הישראלית על רגל אחת.

אהרון רול

amroll@sympatico.ca

www.aaronroll.com

http://www.aaronroll.com/democracy/Hatred_for_Nothing_Volume2.pdf

http://www.aaronroll.com/Democracy/Israeli Democracy chapters.pdf

14 ספטמבר 2010

חיה ותן לחיות

כותרת המאמר ניראית לכאורה בנאלית.  וכי מי אינו יודע כי האמירה הינה נכונה ונאותה.  אך לא כך הדבר.  אמירה פשוטה זו מגלמת בתוכה למצער את מירב העקרונות הדמוקרטים יחדיו.  ואנו כלל לא ידענו זאת.

נביא שני ארועים להמחשת הנושא.

הארוע הראשון הינו מתוקשר ביותר בימים אלו והמדובר בכוונה להקים מרכז תרבות ובחובו מסגד לתפארת ממש בסמוך למקום בו נירצחו על ידי מוסלמים פנאטים כשלשת אלפים אמריקנים משום היותם אמריקנים ותו לא.

אמנם הוויכוח ניטש בידי מתנגדי ומחייבי בנית המסגד ולכאורה קיים שקול כוחות תיקשורתי בינהם, אך לאמיתו של דבר, המתנגדים להקמת המסגד מספרם עולה מונים רבים וברוב מוחץ על פני המחייבים את ההקמה.

ללא כל ספר צודקים השוללים את הקמת המסגד במקומו הנוכחי.  הללו אינם שוללים את זכותם של המוסלמים לחופש פולחן ואינם שוללים לכן את הזכות להקים מסגד איסלמי בכל מקום בארה"ב.  הם שוללים אך את הקמתו במקום הספציפי המדובר והצדק כמובן עמם.  שהרי למה הדבר דומה, ליוזמה להקים יד זיכרון לפועלו של אדולף היטלר בסמוך למוסד יד ושם בירושלים.

לעומתם מחייבי הקמת המסגד טוענים כי הקמת המסגד מבטאת את הסובלנות וחופש הפולחן המוקנה לכל בני הדתות בארה"ב.  נכון, צודקים.  אלא מאי, טיעונם אווילי ושרלטני באשר מתנגדי ההקמה אינם שוללים את טיעון המחייבים. אלו אף אלו תומכים בזכות לחופש פולחן דתי לכל.  ההבדל, וכאן נעוצה הבעיה הינו במיקום.   והנה אנו באים לאמירה הבנאלית בכותרת "חיה ותן לחיות".

לכאורה, במדה והצדק המוחלט הוא בידי שני הצדדים הרי הדבר מרמז על פתיחת מלחמת עולם שלעולם לא תסתים בין צדדים יריבים.  שהרי אלו גם אלו צודקים וכך מה תקנו חכמים בתקנתם?  .  גם אם נניח כי הצדק הוא בידי מחיביי ההקמה הרי עצם המיקום מהווה פרובוקציה, כאצבע בעין, כהכנסת חזיר למקום קדוש עבור השוללים את ההקמה במיקום המדובר.  ומכאן מי הוא שזכותו גוברת על משנהו?  ובכן, זכותו של כל צד שווה בדיוק לזכותו של הצד השני. ובכן ישנה תקנה לענין והיא "השקול המידתי"

ה'שקול המידתי' בנושאים מעין אלו הינו מציאת פיתרון מידתי אשר יאפשר לכל צד לצאת ותאוותו בידו אף כי וויתר במשהו על עמדותיו התחיליות.  במקרה דנן הפיתרון פשוט, בנה מסגדך במרחק כבוד (והגדרת המרחק נתונה למשא ומתן), ממקום הרצח של פיגועי 9/11 .

בכך שעירית ניו-יורק (עם האוויל בלומברג בראשם) בגיבוי האיסלמיסט (תרתי משמע) חוסיין אובמה יתעקשו ויבנו את "המסגד" במקום הרצח, ינציחו הללו את האיבה בין הצדדים לשנים ארוכות.  המסגד ישמש כסמל והוכחה ניצחת בידי שוטמי האיסלם, ניפגעי הטרור האיסלמי אשר עוד ירבו וודאי עם השנים, כי בכוונתו להשתלט על אדמות ונפשות לא לו תוך שיוצר פרובוקציה בכוונת מכוון.  בכך תהפוך הקמת המסגד את כוונת הפיוס (הרשו לנו לפקפק מאד-מאד-מאד ב"כוונות הפיוס" של האיסלמיסטים עם קורבנותיהם), לסיבה למתח ושינאה תמידית שלא תישכח בין הניצים.  בקצרה, המחייבים את הקמת המסגד כאמור, "מכניסים ראש בריא למיטה חולה" ומנציחים את מלחמת הדתות או אם תרצו מלחמת תרבות, לשנים ארוכות ללא סיכוי לפיתרון.  הקמת המסגד לכן מהווה סממן לטיפשות משרישה או לכוונת זדון ובוודאי ל"הוצאת אצבע משולשת" לקורבנות, ללא תכלית.

ניראה כי המשותף לכולנו ובפרט בעולם המערבי הוא התעלמות מעובדות.  אנו כולנו מצטנפים בחמימות המחבקת של האשליה, לגבי רבים מאיתנו העובדות אך טורדות את שלוותנו ומוטב כי לא הוצגו כלל.

אין ולו מסגד אחד בעולם המערבי, ושוב , אין ולו מסגד אחד ויחיד מבין האלפים אשר הוקמו בעשורים האחרונים ברחבי העולם המערבי אשר לא נערכות בו באורח רציף וגלוי לחלוטין הסתה פרועה ונחרצת כנגד מאמיני דתות אחרות על פני האיסלם.  ההסתה הזו מחצרצת השכם והערב את הצורך להסב את דתם של הכופרים בדת המוסלמית, אם בטוב ואם בחרב.  ההסתה הזו משכנעת את המאמינים כי קרוב היום והאיסלם יקח את שמגיע לו בדין (דין קוראן) דהיינו, שליטת "השריעה", היא החוק הסדר והמנהג האיסלמי ברחבי העולם.

ובכן מיהו האוויל המשריש המשווה בנפשו כי דווקא הפעם, דווקא במסגד ב"גראונד זירו" יהיו פני הדברים שונים?

ומכאן לארוע השני.  הבה ונסב מבטנו לירושלים ול"מצעד הגאים" השנתי הנערך בו.  הבה וניטול את שניכתב לעיל בנושא המסגד המושמץ ונחליף כל תאור מקום והאיסלמיסטים המעורבים בו במילים "ירושלים" ו"קהילה גאה".  לא נהיה מסוגלים ולו באיזמל מנתחים חד ליצור הבדל בין השנים.  לגבי שני הארועים שריר וקיים המונח "חיה ותן לחיות".  לגבי שני הארועים פיתרון "השקול המדתי" שורר וחייב להיגזר בדיוק נימרץ.

את אשר "הקהילה הגאה" רואה כזכות דמוקרטית מוקנה, רואים מתנגדי המצעד אכן כן, כפרובוקציה, כאצבע בעין, כהכנסת חזיר למקום קדוש והתרסה בדרך של אצבע משולשת.  אין אנו באים כאן לקבוע מי צודק יותר בעצם הטיעון אלא להניח כי שני הצדדים צודקים ומכאן חל עליהם כלל "חייה ותן לחיות" דהיינו זה שעליו להיפתר בדרך 'השקול-המידתי'.

גם כאן הפיתרון כולל וויתור מסוים של כל צד באורח מושכל ומידתי.  לדוגמא, "מצעד הגאים" אל לו להערך במרכז העיר ירושלים וכמובן שלא בסמיכות לשכונות חרדיות.  מאידך גיסא, המצעד יערך בירושלים אך בפאתי העיר במקום שלא יעורר תרעומת ופגיעה ברגשות.  ההתר שנתן בית המשפט העליון למצעד הקהילה הגאה במרכז העיר ירושלים מלמד על אפסותם ונחיתותם האינטלקטואלית המשפטית של השופטים היושבים בדין.  הללו מוכיחים שוב ושוב כי אין שופטים בירושלים.  הדבר מלמד כי המדובר באנשים קטנים אשר אינם מסוגלים להתרומם מעל תסבוכת המלל המשפטי ולראות את התמונה הכללית לאשורה.

מעורר ענין הוא דווקא מצעד אנשי הימין באום-אל פחם אשר נערך לאחרונה.  כאן כבר הישכילו הצדדים (וזה עומד לזכות הערבים ופעילי הימין כאחד), להבין כי הזכות הדמוקרטית מחייבת את עריכת המצעד באום אל פחם אך הזכות להתחשבות ברגשות התושבים השוללים את עריכת המצעד מחייבת את עריכתו בפאתי העיר.  אכן 'שקול-מידתי' למהדרין.  אלא שמכאן עלינו להסיק כי רגשותיהם של ערבים מכובדים במדינת ישראל בעוד שרגשותיהם של יהודים דתיים כבמקרה "מצעד הגאוה" בירושלים ניבעטים בבוז הצידה דווקא בידי אלו המופקדים (לכאורה) על קיום הזכויות של כל צד בהתאם לחוק. השופטים "העליונים" הללו מערבים רגשות דחיה אישיים כנגד צד אחד בשיקוליהם השיפוטים ומכאן שאינם ראויים לשבת לכס המשפט ולחרוץ גורלות.

אהרון רול

amroll@sympatico.ca

www.aaronroll.com

http://www.aaronroll.com/democracy/Hatred_for_Nothing_Volume2.pdf

http://www.aaronroll.com/Democracy/Israeli Democracy chapters.pdf

רוחות של שלום נושבות בקרב עם ישראל. הנה, ראש הממשלה בנימין נתניהו טס לפסגה משולשת בוושינגטון, ארה"ב. שם אפילו יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, בכבודו ובעצמו יואיל להיות שם. ונתניהו? על הגג, תרתי משמע. "אני רואה בך פרטנר אמיתי" מצהיר נתניהו בעבאס, ויסמיק העמית הערבי. מה נגיד ומה נאמר, המשימה הצליחה. הישראלים רוצים שלום, והערבים מוכנים להושיט לו את ידם.

והינה מתעוררים להם שוב, "הילדים הרעים" מהחמאס, ורוצחים ארבעה קורבנות סמוך לקרית ארבע, ופיגוע ירי נוסף באזור רמאללה. ויעוטו הציונים אנשי השלום, בזינוק אדיר מכיוון רגליהם האחוריות: "חוצפנים! נתניהו, עזוב את הפסגה וחזור לישראל!". וכך מתקיים המחזה הקבוע החוזר על עצמו שוב ושוב ושוב.

נבהיר את הנקודה. נניח וחמאס לא היה מקפד את חייהם של ארבעת ההרוגים, ולא היה פיגוע ירי. רק נניח. ונניח גם, שלא הייתה שיא אינתיפאדה בראשית שנות האלפיים. נניח ושיא האינתיפאדה לא היה בסמוך ליציאה המיוחלת מרצועת עזה.

האם הישראלים הציונים באמת היו מוכנים לנסיגה, פשרה, או הסכם שלום כלשהו הכולל ויתורים טריטוריאלים? אל תחשבו יותר מדי, הביטו לעבר ההיסטוריה. מבט מהיר יענה לכם בשתי מילים: כמובן שלא.

למעשה, עד תחילת אינתיפאדת אל אקצא, זו אשר אשר פרצה לאחר ביקור אריאל שרון בהר הבית, הישראלים לא היו מוכנים לשמוע אפילו על רעיון הנסיגה. למה להם בעצם? לא היה פחד מטרור, הרחובות שקקו חיים, והפאבים והמועדונים ברחבי הארץ היו בעננים.

הישראלי הבורגני לא התעניין בזכויות המיעוט הערבי, ואינני מתכוון למתן ריבונות פלסטינית, אלא להרבה פחות מזה: הישראלי רמס השתולל והתעלל בכל דבר המסמל אפילו זכות קיום ערבית לחיים נורמלים במדינה דמוקרטית.

עד אינתיפאדת אל אקצא. אינתיפאדת אל אקצא שהחלה בשנת 2000 והסתיימה עם ביצוע היציאה החלומית מרצועת עזה. תוך 4 שנים, אין יהודי אחד ברצועת עזה. צעד משמעותי שאף אדם (גם בשמאל) לא האמין שיכול אי פעם להתרחש, ועוד ע"י אדם ניצי כרה"מ לשעבר, אריאל שרון.

זה שרון ומופז וכולם תחת השמרן האמריקני בוש. כל זה כמובן לא משנה מאומה, כשמולך אזרחים נטבחים כהרף עין. טרור מאסיבי, הנתונים מדברים בעד עצמם. ואז ורק אז, התרחשה היציאה לכאורה מהכיבוש הישראלי בעזה.

לכן, כל המקטלגים למיניהם, אט לכם כאשר אתם באים פליאה, והמיעוט שבכם זועק נתניהו שובה ארצה ונטוש הפסגה בוושינגטון. ארבעת הקורבנות אשר סיימו חייהם לאחר הטיפול החמאסי, הינו מעשה מחריד בפני עצמו. אך שאלו את עצמכם בכנות: האם נתניהו היה באמת מתכוון לדבריו בפסגה המתקיימת בימים אלו בארה"ב? האם אתם הישראלים, באמת הייתם תומכים במתן ריבונות ולו אוטונומיה מפורזת לפלסטינים, אלמלא חרב הטרור הייתה מונחת על צווארכם? ההיסטוריה הוכיחה שלא. וכמו שהמשפט הידוע אומר: מי שלא לומד מההיסטוריה, נידון לחוות אותה שוב ושוב.

הכותב הינו יו"ר ארגון סלון דבורה