השבוע הזה היה מאוד מאתגר מבחינתי. אנו, בארגון השמאל סלון דבורה, הבענו עניין בנושא יצירת סמל לארגוננו. לא בכל יום מייצרים סמל. לרוב הארגונים "הרציניים", והמפלגות בכנסת - יש סמל. וכן גם על דגלה מדינת ישראל.

הרצנו רעיונות שונים ומגוונים, כל אחד משלו, אך הסתבכנו בהגעה לסמל הראוי. היו בתוכינו כאלו אשר חששו שמא הדבר יפגע בכימיה המשותפת הסוררת ביננו עקב ויכוח עמוק ומעמיק בנושא. זה לא צחוק, אנו עובדים יחדיו באופן משותף ומוצלח כבר לא מעט זמן.

אך כאמור, הסתבכנו. לא הצלחנו להגיע להחלטה ובה כולם יביעו הסכמה מלאה וכנה על סמל לארגון סלון דבורה. כל אחד הציע והמליץ ובד בבד דחה את הסמל שהציע האחר. זה היה מתיש. זה היה כ"כ מתיש ומייסר, בזבוז אנרגיות, ויכוחים ארוכים שלא נגמרים, ולעיתים חשש אמיתי לארגון אותו אנו מפעילים. ומה רצינו? רק סמל וזהו.

כששמעו לראשונה על תלונת האונס הראשונה נגד משה קצב, היה נדמה לרבים שמא מדובר בפעולת נקם מצד המתלוננת א', אשר חשה מרירות בדבר סילוקה ממשרד התיירות בה הועסקה תחת הנשיא משה קצב, ואף בשל תלונה אותה הוא עצמו הגיש נגד האחרונה.

התערבות היועץ המשפטי דאז, מני מזוז, יכולה להזכיר בהיבטים רבים את גודל האשמה הרובצת לטענת קצב, על המתלוננת ממשרד התיירות. לא בכדי תלונתה הגיעה רק לאחר פעולת קצב, ולא בכדי המשיכה היא לעבוד במשרד התיירות למרות שלטענתה נאנסה. התשתי מהבאר ממנו את מורעלת? ספק רב. ובכדי להפיל אשמה בבית משפט לא צריך יותר מזה – ספק אחד בלבד.

אך לא ניתמם ולא נתחבא מאחורי חקר האמת: התקשורת המגויסת היא זו שדחפה למעשה את כתב האישום עוד בטרם נולד כזה. התקשורת הבורגנית האשכנזית המערב אירופאית הכינה ובישלה את כתב האישום עוד הרבה הרבה לפני שמישהו בפרקליטות חשב ברצינות להכין אחד שכזה, ודאי לא לפני שיביא עימו את הראיות וההוכחות הנדרשות כבכל משפט ותלונה בבית דין ישראלי.

למעשה, הכנתו ובישולו שהתבצעו כמובן על אש קטנה במיוחד, החלו עוד שנים לפני שנולד והומצא, הכנתו נולדה בזמן מאוד מדויק וספציפי: יום היוולדו של נשיא המדינה, משה קצב. מילים חריפות וכואבות ללא ספק, אך יהיה תמים להתעסק בנשיא משה קצב, אלא באזרח המזרחי הקלאסי היושב בין עמך.

הילד הפרסי מהעיר יזד שבאיראן, עלה עם משפחתו בגיל 6 לארץ ישראל - מעצמת הציונות האשכנזית, שיכונה במעברת "שער העלייה" כשלאחריה הועברו כלל בני המשפחה למעברת קסטינה וחיו תחת תת תנאים שספק רב עולה עד היום לגבי שיכון בני אנוש במתקני זוועה שכאלו. אותה מעברת קסטינה שלימים הפכה לעיר קרית מלאכי שגם אחרי 62 שנות ציונות אשכנזית ממשיכה להוות סמל של נחשול ועושק תרבותי. ומשם, דווקא משם, יוצא אדם ברמתו של משה קצב – עוררה לא מעט רוחות ושדים מרושעים שסימנו את האיש כסוג של נוול שהצליח לתמרן טוב מהם למרות שקופח, בין העושק לבין ההצלחה, כשבסוף נותרת - ההצלחה בלבד.

ואיפה לא היה הנשיא משה קצב? לאחר שירותו הצבאי עבד כפקיד בבנק הפועלים וכסייע במכון וולקני. הצליח לגעת בלב הברנז'ה האשכנזית וכיהן כעיתונאי מקומי ב"ידיעות אחרונות", וכיהן כנשיא "צעירי בני ברית", שם הכיר את רעייתו, גילה. לאחר שחסך כסף אף למד כלכלה והיסטוריה באוניברסיטה העברית, ובשנת 1969 היה יושב-ראש תא הסטודנטים של גח"ל באוניברסיטה. הוא היה הסטודנט הראשון מקריית מלאכי, וכבר בגיל הצעיר 24 [!] הפך לראש המועצה. כיהן בתפקיד חודשים ספורים בלבד, ואז הודח בידי מתנגדיו. לא יכול להיות סיפור יותר טוב מזה, לא יכול להיות ספק שלאדם זה לא יהיו שונאים והרבה.

דווקא היום כאשר משה קצב עולה לגרדום המשפטי ומורשע במעשי אונס חמורים ביותר, שלאף אחת מההאשמות העולות בכתב האישום אין ולא היה בדיל של אחיזה בעובדות או אסמכתאות משמעותיות כלשהן, על הציבור המזרחי היושב במזרח התיכון להחל בדק בית פנימי בהול בהקשר יחסו בנושא הציונות האשכנזית. על הציבור המזרחי להעלות לדיון נוקב: מה קרה לנו ב-62 שנה האחרונות, היכן היינו אז, והיכן אנו היום. היום זה הנשיא משה קצב, מחר זה אתה?
 

* הכותב הינו ממייסדי איגוד מזרחים נגד ישראל

להלן כתובת האיגוד:

http://mizrahimvsisrael.forumisrael.net/forum

חיכינו לרגע הזה הרבה הרבה זמן. חשבנו שמא הוא אינו יואיל להגיע, ושכח הוא את קיומינו. היו אפילו כאלו שהבטיחו לנו שהוא לא יגיע לעולם. דן מרגלית אמר לנו שמדובר רק באיומים ערביים. "ניסיון סחיטה פלסטיני" הוא קרא לזה. אבל עכשיו הניסיון עובר שלב, והניסיון מתחיל לסחוט.

 * הכותב הינו ממייסדי איגוד מזרחים נגד ישראל

http://mizrahimvsisrael.forumisrael.net

מה נאמר ומה נגיד, עכשיו הם הגיעו אלינו. עכשיו הם כבר כאן, והחליטו לחסל גם אותנו. ברור שהוצאת החוזה על ראשנו אינה אלא בגדר רצון קיקיוני בלבד, אך ההיסטוריה כבר לימדה אותנו שרצון יכול גם להפוך לתוצאה סופית, ורעיון הזוי עשוי להפוך לגחמה לאומית.

נבהיר את הנושא. השבוע הותקף כותב שורות אלו, בדבר חלקו בשיח הציבורי השמאל רדיקלי. ההתקפה בוצעה איך לא ע"י מספר גורמי תקשורת ביניהם חדשות ערוץ 2 ואתר האינטרנט "ערוץ 7". האחרונים החליטו כי יש לכוון את כלל הכלים נגד פובליציסטים בעלי השקפות פוליטיות שונות מרוב הקונצנזוס הציבורי. כן, בעלי השקפות שמאלניות.

ועל מה בוכייה ציון? על שרבוב תמונתו של אדולף היטלר, שפורסם באחד מאתרי השמאל, לצד המאמר שלי בנושא "פריצת ליברמן". בתמונה הופיע כאמור הצורר הנאצי אדולף היטלר, כשבתוכה הכיתוב מקמפיין הבחירות של ליברמן – "ליברמן – הולכים על בטוח". למותר לציין שלכותב שורות אלו לא הייתה יד ורגל בהכנסת תמונה זו לצד מאמרי המבקר בצורה ביקורתית את התנהלותו של שר החוץ הישראלי, וכן הסכנה הטמונה בעתיד לבוא באם ליברמן יהיה ראש ממשלת ישראל.

גורמי התקשורת הנ"ל באו פליאה וכעס על העובדה שהעזו להשוות דמוקרט ופעיל זכויות כמו ליברמן, לדמות כמו הצורר הנאצי אדולף היטלר, אשר ידוע כאדם המתנגד לזכויות מיעוט, וזכור ככזה אשר נלחם נגד זכויות היהודים באמצעות חקיקה פשיסטית, כשבסופה הנורא החקיקה אף הפכה לכדי השמדת היהודים ונפילת גרמניה כולה. כמובן שאין לליברמן שום קשר לכל זאת, הוא מעולם לא קרא לחוקק חוקי גזע ונאמנות, הוא גם מעולם לא התבטא נגד בני מיעוטים, ומעולם אבל מעולם לא קרא לגרשם מהארץ.

לכן כשפרסמנו באתר הארגון שלנו, סלון דבורה, את התייחסותנו לשימוש בתמונה הנ"ל בהקשר ליברמן ע"י אותו אתר שמאלי שאירח את מאמרי, טענו כי היה אפשר להימנע מכך ולעשות שימוש בתמונתה של מייסדת אתר ערוץ 7, הרבנית שולמית מלמד או לחלופין להשוות את ליברמן ליעקב כ"ץ מהאיחוד הלאומי, אשר ניחנים בפשיזם לאומני לא פחות מהיטלר והמפלגה הנאצית. הרי כמו שנאמר: עניי עמך קדמו. היה אפשר לעשות שימוש כחול לבן ולא להרחיק לכת עד אמא ברלין.

אם נעזוב לרגע את הציניות ונתרכז בעיקר, הרי שאם באמת ליברמן הוא היטלר, ורוצים אנו להפיל את הרייך הציוני, הרי שיש חובה לתמוך בליברמן לראשות הממשלה. ליברמן ואנשי מפלגתו פועלים כמעט 24 שעות ביממה לחקיקה נגד בני מיעוטים. ליברמן מקדם הצעות חוק בדבר הצהרות נאמנות כשברור לכל נגד מי ומה הם מופנים. ליברמן מאמין באג'נדה הדוגלת בטרנספר של בני אדם במסווה של התואר הנכסף 'חילופי אוכלוסין'.

הרייך הגרמני בתחילת דרכו פעל בשיטת דיכוי היהודים, עודד אותם לעזוב את גרמניה ע"י קטלוגם כאוכלוסיית זוטר, סימן אותם וטען כי הם בוגדים באומה הגרמנית. היטלר האשים את היהודים ביצירת חוזה ורסאי, בהכנסת כוחות זרים לשטחי גרמניה ונסיגת הכוחות הגרמנים מחבלי ארצו.

ההמשך הנורא של רצון היטלר, נחקק בהיסטוריה היהודית כתקופה השחורה ביותר בהיסטוריה המודרנית והעתיקה. ימי זכרון ארוכים ומייגעים שלא נופלים ולא נמחקים שנה אחר שנה. חורבן גרמניה זכור בעולם כאירוע טרגי ממנו ספק אם האומה הגרמנית התאוששה עד היום, ולראיה היא משלמת על כך עד ימינו. אלף שנה של רייך נאצי הבטיח היטלר, אלף שנה הנאציזם ירדוף את גרמניה, את היהודים, את העולם כולו.

גדעון האוזנר. התובע במשפט אייכמן הרעיד את האנושות כולה במילותיו "במקום זה, בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן - אין אני עומד יחידי; עִמדי ניצבים כאן בשעה זו שישה מיליון קטגורים. אך הם לא יוכלו לקום על רגליהם; לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם: אני מאשים. מפני שעפרם נערם בין גבעות אושווויץ ושדות טרבלינקה, נשטף בנהרות פולין וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה. דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את כתב האישום הנורא.."

התשאלו מהו ההבדל וכיצד יש לנהוג בימינו אנו, כאשר אנו כאן בין החיים. כאשר אני ואת ואתה ואתם כן יכולים להשמיע את קולותינו. אנו איננו שישה מיליון קטגורים נספים. אנו בני אנוש חיים היכולים לקום ולעמוד, לפעול ולהתנגד. לאו דווקא נגד ליברמן. אלא נגד כל מי שבא לכלותינו ע"י אג'נדות ורעיונות פשיסטים והזויים. נגד כל מי המחוקק חקיקה אפלייתית, הן על בסיס גזע והן על בסיס פוליטי.

כי זוהי שעת המבחן, לא ביום הבחירות הבאות. לא כשהמחוקק הפשיסט יהיה עם 30 מנדטים. אלא היום, כאן ועכשיו. קום והתנגד לפשיזם.

* הכותב הינו יו"ר ארגון סלון דבורה

כשיישאלו הישראלים הפטריוטים מה דעתם על אנטי ציונות, סביר להניח כי לפחות 90% מהמגזר היהודי ידחו את הרעיון על הסף. אבל אם וכאשר יוצע הרעיון במתכונת פוסט ציונית, שכן זוהי ברירת המחדל ביחס לשנה בה אנו נמצאים – רובם המכריע יתמוך נלהבות ברעיון.

אם אתם חושבים שזוהי אינה האמת, הבה נבחן את העובדות והנתונים. כן, אני יודע שהימין לא אוהב עובדות ונתונים, אבל בכל זאת ננסה. כשהרשות הפלסטינית מודיעה על אולטימטום בדבר התניית המשך השיחות בין הרשות וישראל בהקפאת ההתנחלויות, מיידית ממשלת נתניהו ושריה מגיבים בזלזול תחת הכותרת "יופי, זה מה שרצינו – סיום השיחות עם הערבים". ובהמשך אף מברכים את ההצעה וטוענים כי יש להוסיף ולפרק את הרשות הפלסטינית.

אוקטובר 2010. בעוד מספר חודשים, מסתמן, מדינת ישראל תציין שנתיים לעליית הימין הקיצוני בראשות נתניהו-ליברמן-ישי. הכוחות הלאומנים בארץ ישראל ממשיכים במגמה התוקפנית נגד אזרחיה הפלסטינים של מדינת ישראל. אחרי שהחליטו לטרנספר את ילדי העובדים הזרים, שכולם נולדו בישראל וחיו תחת התרבות הישראלית ואין להם דבר וחצי דבר בטרנספר לארצות הוריהם, אך למרות זאת, רבים כבר גורשו ונוספים עושים דרכם אל השאול.

חוק הנאמנות? עבר גם הוא ברוב מוחץ. הכל מתוקתק מהיר ומיידי, לעיתים גם ללא מתק שפתיים, כי למי אכפת. אין מי שישמיע את קולו, אין מי שיקים זעקתו, אין כופר ואין איש הפוצה פיו נגד המשטר. העיתונים והתקשורת כולה כאחת קוראים להחרים את שיחות השלום עם הפלסטינים, ומאמרי השטנה נגד זכרון רבין - נשפכים כאילו היה אויב האומה. פסטיבל השנאה נגד רבין.

ואם לחלקינו היה ספק, הרי שעכשיו כבר אין ספק. ליברמן יהיה ראש הממשלה הבא של מדינת ישראל. כמו שחקן שחמט ממוצע, כמו מתמטיקאי היודע לפתור בעיות חשבון פשוטות, כך גם ליברמן הבין כיצד הופכים לראש ממשלה במדינת הנבערים, במיוחד כשאתה עצמך מייצג במוצאך את הגוף הימני המובהק ביותר באוכלוסייה הישראלית. מאז עליית נתניהו לשלטון, נצר ליברמן את פיו ולשונו ואף המעיט בהצגת פניו בתקשורת הישראלית. חמק ממצלמות ודחה ראיונות, כאילו היו לווירוס מדבק. להוציא כמובן הצהרות שטחיות בנוגע לחקירותיו בדבר חשדות פליליים חמורים ביותר. עכשיו הוא החליט לצאת לקהל. והעיתוי? פשוט לא היה יכול להיות יותר טוב.