Printer-friendly versionSend to friendPDF version

בזמני משבר וסכסוך נהוג לחשוב כי יש לחתור לפתרון. יש הטוענים כי יש לעשות זאת באמצעות החרב, ואחרים באמצעות שולחן המשא ומתן. אמנם גישות סותרות לחלוטין האחת את השנייה, אך המשותף להן הוא ששניהן מציעות משהו, לשם או לכאן, העיקר הצגת אלטרנטיבה.

אם ניסיון ולו דל בחייכם בכל המתרחש במזרח התיכון, יודעים אתם כי לחבית נפץ הוא כבר אלפי שנים. מאז ומתמיד התנהלו כאן מלחמות, סכסוכים, משברים, והרבה הרבה שפיכת דמים, מכל הצדדים. מתישהו הוסכם כי יש לשנות את המנטרה במטרה להביא לקץ הקורבנות, ראשי הקהילות השונות הפנימו כי יד החרב הגיע לקיצה וחלה עליהם חובה לאומית ובינלאומית לשינוי דפוס התנהגותם הקלוקלת.

נו טוב, לא כולם, עדיין לצערנו יש את הקיצונים השמרנים משני הצדדים המאמינים כי יד החרב עודנה על העליונה ויש להמשיך בדרכיה ושיטותיה לאלתר, אך האומנם מיעוט הם בשדה הסכסוך? לפחות לגבי צד אחד בסכסוך, אפשר לקבוע את היותו המכריע – הצד הישראלי.

אין להכחיש כי ישראל דומיננטית בכל המישורים: צבאית, כלכלית, ומדינית. ישראל מחליטה מתי מחסום xייפתח, ומתי מחסוםy ייסגר. ישראל מחליטה מתי להוא יהיה תעודה כחולה, ומתי לאחר לא יהיה. וישראל מחליטה מתי תהיה מלחמה, ומתי תהיה רגיעה. למעשה כל תהליך יהא אשר יהא, נתון בידי החלטת הממשלה הציונית.

אך כמה מפתיע שדווקא הצד הפסיבי, דל האמצעים המדיניים והצבאיים, מחליט לו להיות עבד לממשלה הדומיננטית. דווקא הוא, החלש, המורעב, זה שליבו בוכה יום וליל בגין התעללות מצד הממשלה הדומיננטית, בוחר להיות אנטי סקטוריאלי. במקום שיבוא וידרוש, יצעק יילל ויזעק "הצילו", ואף יבצע מעשים קיצונים בשם ההתנגדות לממשלה המתעללת, בוחר הוא להושיט יד לשלום.

מכאיב עד כאב לראות את ההתנגדות הפלסטינית חסרת מעש, משותקת, ובלתי מלטנטית. מלטנטיות, זה מה שאפיין את המאבק הלאומי הפלסטיני. זה מה שגרם לקהילה הבינלאומית להבין, להפנים, ולעיתים רבות אף להזיל דמעה בגין הכיבוש הישראלי.

ההתנגדות הפלסטינית בחרה במנטרת השלום, מול מכונת ההרג והמלחמה הציונית. במצב עגום שכזה, הישראלים אינם מוצאים לנכון, להשיב יד לשלום אל מול העמית הפלסטיני. לא הרצון לשלום ולסיום הסכסוך הוא שעומד מול עיניהם, כי אם הקנאות הדתית והפשיזם הוא שתפסה תאוצה בקרבם.

והקהילה הבינלאומית? שיתוק מוחלט. ולמה לא בעצם? הנפט הערבי ממשיך לספק את הסחורה, האיומים על גורדי השחקים בניו-יורק הושתקו כליל, ואפילו בן לאדן הפסיק להוציא קלטות. יש מאבק מוסלמי? יש רק דבר אחד: בעיה בינלאומית ושמה שיתוק ההתנגדות הפלסטינית המזרח תיכונית, ושיתוק ההתנגדות הבינלאומית מצד בני האיסלם. וכל עוד זהו המצב, בני תרבות המערב וכן אלו היושבים בציון – יכולים להמשיך ולהתנצח איש עם רעהו במערכות פנים-פוליטיות משעממות עד מוות, ואולי גם לבעוט מדי פעם בשכנים הסוררים, אתם יודעים, בשביל ההנצחה.

* הכותב הינו יו"ר ארגון סלון דבורה