השבוע הזה היה מאוד מאתגר מבחינתי. אנו, בארגון השמאל סלון דבורה, הבענו עניין בנושא יצירת סמל לארגוננו. לא בכל יום מייצרים סמל. לרוב הארגונים "הרציניים", והמפלגות בכנסת - יש סמל. וכן גם על דגלה מדינת ישראל.

הרצנו רעיונות שונים ומגוונים, כל אחד משלו, אך הסתבכנו בהגעה לסמל הראוי. היו בתוכינו כאלו אשר חששו שמא הדבר יפגע בכימיה המשותפת הסוררת ביננו עקב ויכוח עמוק ומעמיק בנושא. זה לא צחוק, אנו עובדים יחדיו באופן משותף ומוצלח כבר לא מעט זמן.

אך כאמור, הסתבכנו. לא הצלחנו להגיע להחלטה ובה כולם יביעו הסכמה מלאה וכנה על סמל לארגון סלון דבורה. כל אחד הציע והמליץ ובד בבד דחה את הסמל שהציע האחר. זה היה מתיש. זה היה כ"כ מתיש ומייסר, בזבוז אנרגיות, ויכוחים ארוכים שלא נגמרים, ולעיתים חשש אמיתי לארגון אותו אנו מפעילים. ומה רצינו? רק סמל וזהו.

לאחר מכן החלטנו כי יש לשנות גישה, כי באמת שבלתי אפשרי היה להמשיך. העלנו שאלה לדיון: מדוע אנו רוצים סמל? ומהיכן נולד בכלל רצון זה? חלק טענו שזה רצון להגדרה עצמית ואחרים שמדובר בדבר יפה כשלעצמו וראוי שייעשה. הטענה הראשונה מקוממת. היא מקוממת מכיוון שהרצון להגדרה עצמית מתבצע לרוב ע"י מי החושש לקיומו, המרגיש מאויים, והמעוניין להילחם בסובבים.

אביב גפן, הזמר המצליח בישראל בכל הזמנים לפרק זמן הארוך ביותר, טען בזמנו בראיון עם דודו טופז שהאיפור שעל פניו אינו נמצא שם כל העת, אלא רק כשהוא מופיע. זוהי מסיכה הקוראת "אל תגעו בי". וסמל אם תרצו או לא, הוא גם כן בעצם סוג של מסיכה. איפור באמצעותו נוהגים להתקשט ולהסתתר מפני הסובב אותו. אין בו אמת של ממש.

והמזרח התיכון? שקט במשך מעל 2,000 שנה, בו חיו יהודים לצד מוסלמים, ללא פחד ומורא. הרמוניה משותפת שלא הייתה מביישת את הנאורים הגדולים ביותר במערב. ולמה? כי לא היה להם את הגרוע מכל: סמל. כל זה נכון כמובן, עד לחדירת הרעיון הציוני, סמל אימפריאליסטי ענק מימדים בפני עצמו, בסוף המאה ה-19, שעשה דרכו להשתלטות קולוניאליסטית במזרח התיכון.

אין ובלתי אפשרי היה להמשיך השקט והשלווה, כשהרעיון הציוני מבקש לקטלג בני אנוש ע"פ דתם בלבד. מחד זמין הוא ליהודים, ומאידך מגרש מתוכו לא-יהודים. ובאופן טבעי מי שהוזמן לתוכו – לרוב גם הצטרף. יהודים רבים מהמזרח התיכון ומהגלובוס בכלל – מצאו את עצמם בתוך הסמל הידוע לשמצה, שבתכליתו הוא גזען, מפלה, פרימיטיבי, ופולשני להחריד.

אלמלא אותו סמל\רעיון ציוני, במהלך סוף המאה ה-19, ברור מן הסתם שהשקט במזרח התיכון היה נמשך, בדיוק כפי שהתנהל הוא במשך מעל 2,000 שנה בו יהודים ומוסלמים ונוצרים ונוספים ידעו לחיות ללא דם המלחמות של ימינו, דרכו מתנהל המזרח התיכון באופן יום יומי.

הרצון לסמל מצד יהדות המערב, שביקשה להקים סוג של בית לאחר אימת השואה, הגיעה דווקא מתוך אותו רצון של "מאשים וקורבן". האני מאשים של יהדות מערב אירופה שהייתה בעצמה קורבן לשנאה וגזענות מצד השלטון הנאצי, מצא את עצמו אוחז בפלסטינים בהופכם הם עצמם לקורבן משלהם. ידוע שהפסיכופתים והאנסים הארורים ביותר: היו בהתחלה - קורבן. בטרם התהליך אשר הפך אותם למפלצות חדות שיניים.

וכן זוהי התנהגות פסולה מהיסוד, זוהי התנהגות מרושעת ונבזית ויש לגדעה בהקדם האפשרי. אם לא היה התבשיל לכך מוכן מיד לאחר הקמת מדינת ישראל, הרי שהיום מן הראוי להודות בטעות. אין ולא יהיה שלום כל עוד יתנוססו מעליו סמלים והגדרות רעיוניות המפלות בין אדם לאדם. אין ולא יהיה לעולם שלום בין בני אנוש כל עוד קישוטים ואיפורים יכסו את פניהם. רק יצירת תרבות שווה ללא הגדרות מדיניות הכוללות בתוכן הבדלי דת גזע ומין – היא אשר תוכל גם להביא את תושביו לאמון הדדי, נטול גחמות ושגעונות.

* הכותב הינו יו"ר ארגון סלון דבורה

אתר הארגון:
http://www.debora.bon.co.il