קל מאד לשבת בבית מול המקלדת ולהעביר ביקורת: על הממשלה הפשיסטית, על החיילים המצייתים כרובוטים, על הימין המתלהם, על התקשורת מלבת-הרוחות, על ה"שמאל" הציוני האנמי... אבל, מה איתנו? מה אנחנו עשינו, על-מנת לעצור את ההשתוללות המחרידה הזאת?
אתמול ראיתי ב"הארץ" (במאמר של עמירה הס) ידיעה מחרידה מאין-כמותה - חמש ילדות ונערות, בנות 4 עד 17, כולן אחיות, נרצחו בהפצצת חיל-האוויר הישראלי על בית, השוכן לצד מסגד "של החמא"ס", יענו. מכיוון, שקצת קודם-לכן הגיעה לידיעתי יוזמה (שאינני יודע, מי הם מתכנניה והוגיה), להפגין בצומת מכון וייצמן מדי שלישי אחה"צ וצהרי-שישי, שמתי על כך ידיעה כאן ב"אינדימדיה" וידעתי: אני עצמי חייב, פשוט חייב, להיות שם.
בשם מחננו כולו, אני בוש ונכלם להודיע, שהיינו רק שניים: אני, וחבר אחד מן "הקומונה האנארכיסטית" ב"תפוז". וזה הכל!!
האם בכל איזור השפלה, בכל רחובות ובנותיה, יש רק שני בני-אדם, הנחרדים מן המתחולל כעת והמביעים התנגדות לזוועה?!?
האם לשום אדם אחר לא אכפת?!?
כי, אם זה אכן המצב - אז מה לנו כי נלין, על התקרנפותם של אחרים? מה לנו כי נלין, על אדישות-ההמונים?
כיצד ייתכן, שבמצב הנוכחי, איננו רואים הפגנות בכל עיר ועיר? האם - מלבד שני אנשים בודדים - כל תושבי איזור השפלה, עברו לתמוך במלחמה?!?
אינני מבין זאת. פשוט לא.
אישית, אגיע גם בצהרי יום ו' למקום - בתקווה, שהפעם יגיעו אנשים נוספים; כי, אם לא... ובכן, אני את שלי אמרתי.