הגענו היום, כמה מאות מפגינים, ערבים ויהודים, להפגנה שאירגנה תאעיוש, כפעולה ראשונה בשרשרת פעילויות עתידיות, במחאה על הקמת החומה באבו דיס, שמטרתה ליצור הפרדה מוחלטת בין השכונות אבו דיס, אל עזרייה וסווחאריה לבין שאר ירושלים המזרחית, ולמעשה סילוק התושבים מתחומה המוניציפלי של העיר, תוך שנמנעים מהם שירותי בריאות, רווחה חינוך וכו'.

החומה, מיותר לציין, מוקמת באופן חד צדדי על ידי ישראל, ומטרתה למעשה להסיר מישראל את אחריותה לתושבי השכונות ולבנות הפרדה פיזית בין שני העמים תוך נישולו של אחד מהם מזכויותיו הבסיסיות.

אבל את כל זה אתם בטח כבר יודעים מההודעות של תאעיוש.

ההפגנה כרגיל תוכננה להיות (והיתה) לא אלימה, תוך קריאה לשיתוף פעולה ערבי-יהודי, ישראלי-פלסטיני, כנגד הכיבוש בדרכים לא אלימות ולהציב אלטרנטיבה לשני העמים – להראות גם לישראלית וגם לפלסטיני שיש עם מי לדבר, לחיות, לתכנן עתיד משותף, לאהוב ולשחק בשני הצדדים.

גם את זה מרביתכם יודעים.

אבל משהו היה שונה היום, אפילו יותר מההפגנות הגדולות בא-רם וג'נין, שיצרו, אפילו אם רק לרגע, תחושה שלא רק שאנחנו לא לבד, אלא שמסתמנת איזשהיא מגמה ברורה של התנגדות ברורה וחסרת פשרות לכיבוש הישראלי ולבחירת מרבית הציבור הישראלי (ורבים רבים בציבור הפלסטיני) בכוחנות ובאלימות כאמצעים ל"פיתרון" כל הבעיות.

משהו היה שונה כי המציאות הפתיעה גם אותנו כשהסכימה "לציית" לדרישות ה"לא הגיוניות" שלנו.

מה שהיה שונה הוא שלמאות המפגינים הישראלים הצטרפו, תוך כדי שצעדנו ברחובות הכפר/שכונת אלעזרייה, אנשים רבים מתושבי השכונה עצמה, בלי שהדבר תוכנן מראש. בתחילה רובם היססו, או עמדו בצד ועודדו, אבל לא הצטרפו, אבל לאט לאט, בהתגנבות יחידים ואחר כך במאסה גדולה, כשהם מפרים את העוצר שהוטל על השכונה לכבוד הגעתנו, תוך סיכון ממשי לחייהם, הצטרפו עוד ועוד תושבים, גברים ונשים, מבוגרים וילדים, עד שלבסוף הם היוו את הרוב של משתתפי ההפגנה, שהפכה לתהלוכה של כאלף איש (באומדן לא זהיר, אני יודע) – עם משרוקיות מחרישות אוזניים, מחיאות כפיים, קריאת קריאות, שלטים מאולתרים (או כאלה ש"הוצאו מבוידעם") והמון המון אנרגיה של שמחה. בפעם הראשונה מזה חודשים רבים (אם לא יותר משנה וחצי) הקולות הלא אלימים בחברה הפלסטינית, אותו "רוב דומם" שהושתק ביריות רובים וטילים, ושאינו מעז לצאת יותר מהבית כי "כל יוזמה פלסטינית לא אלימה מסתיימת בדרך כלל בהרוגים ופצועים", כפי שניסח זאת אחד התושבים המקומיים, העזו לצאת החוצה בראש מורם וגאה, בלי פחד, להפגנה משותפת (ולא מתוכננת) עם יהודים, למען שלום, נגד מלחמה, נגד הכיבוש ונגד הבחירה באמצעים כוחניים של טרור מדיני מצד צה"ל והממשלה הישראלית וטרור דתי פונדמנטליסטי מצד החמאס ודומיו, שאין בינו לבין התנגדות (גם אם בנשק חם).

זה התחיל להיראות כמו הסחף שכולנו מצפים שיקרה בכל פעולה כזו, כשקבוצה קטנה סוחפת אחריה רבים אחרים - לרגע היה נדמה שלא רק שנגיע לחומה הרבה יותר אנשים ממה שהתחלנו (וקיווינו), אלא גם נעבור אותה ונפגוש את תושבי אבו דיס כפי שתוכנן מראש, יחד עם תושבי אל עזרייה, ומי יודע מה עוד (וכאן אני אוסר על הדימיון שלי להמשיך, לפחות בינתיים).

לחומה אולי לא הצלחנו להגיע (ואני לא כל כך מבין מה הפחיד את הצבא שגרם להם לעצור אותנו בעיקול הדרך האחרון לפניה, בערך במרחק 50 מטר ממנה, כשכבר היה ברור לרובנו שלאבו דיס לא נצליח להיכנס בגלל העוצר שהוטל עליה עוד משעות הבוקר, ושבגללו חששו תושבי השכונה לצאת מבתיהם), ונכון גם שחלה הסלמה רצינית ביחס של הצבא למפגינים - גז מדמיע ורימוני הלם ב"כמויות מסחריות", כמו גם חיילים ישראלים שכיוונו נשק חם לעבר המפגינים בזווית שאפילו מתמטיקאי מוכשר במיוחד לא היה יכול להוכיח שהיא לא כוונה במטרה להרוג (סוף סוף נוצר "שוויון" – מעכשיו גם מפגינים יהודים הם מטרה לרצח), ואמבולנסים של הסהר האדום שנזרקו עליהם ולתוכם רימוני גז מדמיע כשניסו לפנות אישה שהתעלפה ובקושי הצליחה לנשום.

אבל נראה כאילו מול ההסלמה של הצבא, ושל "המצב", חלה הסלמה נוספת – הסלמה בנכונותם של הפלסטינים לצאת מבתיהם ולהילחם בכיבוש בדרכים לא אלימות ולא לוותר יותר על זכותם לקבוע בעצמם איך ייראה המאבק שלהם (מול הממשלה, צה"ל והתקשורת הישראלית, שמדכאים ומעלימים כל פעולה כזו ויוצרים תמונה מעוותת ושקרית לחלוטין של 3 מיליוני פלסטינים מתאבדים).

ויחד עם זה גם "הסלמה" בנכונותם לשתף פעולה עם יהודים – עם מי שהם, לפי הממשלה הישראלית הנוכחית, ולמעשה מרבית הציבור הישראלי, היו אמורים לרצות להרוג, לזרוק לים, או לפחות להמיר את דתם.

שיתוף פעולה כזה בהיקף נרחב כזה ועם כל כך הרבה אנשים, בפעולה שלא היתה בשום אופן פעולה הומניטרית, ראיתי היום בפעם הראשונה מזה זמן רב. שיתוף פעולה עם כל אלה שעד עכשיו תמכו תמיד מאחורי תריסים סגורים בשל העוצר שמוטל על ידי הצבא הישראלי, ושמשמעות הפרתו היא קטלנית עבורם. פגשתי כל כך הרבה מהאנשים האלה, שהממשלה הישראלית טוענת בתוקף שאינם קיימים, ופגשתי אותם בהתארגנות ספונטנית לחלוטין, בלי תכנון מראש של מה שייאמר ואיך להתנהג ובלי יותר מדי סיסמאות – מפגש בין אנשים שרוצים לחיות יחד ולא להרוג.

אז נכון שכבר התרחשו כאלה אירועים "עממיים" שלא הוכתבו על ידי ממסד כלשהוא - בין אם הפעילויות של תאעיוש וקואליציות הארגונים ובין אם כל מיני תהלוכות ספונטניות שיוזמים פעילי שלום פלסטינים יחד עם הפעילים הבינלאומיים בכל מקום והזדמנות בשטחים הכבושים - אבל היום, לראשונה מזה הרבה זמן, שני הצדדים פעלו ביחד.

אני יודע שישראלים רבים, אלה שהגיעו לא-רם וג'נין ורבים רבים אחרים, לא רוצים להגיע לפעילויות של תאעיוש כי הן "בשטחים הכבושים", וכי "הן נתקלות תמיד בהתנגדות של הצבא", ובדרך כלל הן מתקיימות עם "מעט מקומיים", אבל דווקא האירועים היום הוכיחו לי את החשיבות הרבה של הגעתה כל מי שמתנגדת למלחמה, של כל מי שחושב שיש לחיות ביחד, בשותפות, ולא להיפרד - הכוח של המאבק הלא אלים הוא בהתאגדות של רבים יחד והצבת עובדות מול קני הרובים.