בוקר, ואנו יוצאים לשיירה נוספת של תעאיוש, הפעם לסלפית. סלפית נמצאת חמש דקות נסיעה מאריאל. או שאריאל מצוי חמש דקות נסיעה מסלפית, תלוי מאיזה כיוון באים. בת"א, התאספנו במקום המפגש הקבוע במסוף אל-על, ליד רכבת מרכז. חולקנו למכוניות, ועשינו דרכינו לכפר קאסם, תחנה שניה. בדרך, על כביש מספר 5, ראינו מחסום משטרה באמצע הכביש יוצר פקק גדול – אבל בכיוון ההפוך לנסיעה שלנו. כמה טוב שיש מי ששומר על ביטחון ערינו.

בכפר קאסם אנו מתקבצים מארבע קצוות הארץ: צפון, דרום, מרכז והמשולש. זרם האנשים איטי אך בטוח, וכאשר מתחיל התדריך לקראת הנסיעה, אנו כבר עומדים מצטופפים בכניסה לבית פרטי. תחושה של מחנק, חום, וחשש גדול מהצפוי לנו במהלך הפעולה. הפעולה כרוכה בכניסה לשטח אי, מודיעים לנו. כל מי שלא מרגיש שלם עם ההחלטה, או חושש ממעצר בגלל עבירה על צו אלוף, מוזמן להישאר. יש הרבה מקומות יפים בכפר קאסם, והשבת רק החלה. אנו צוחקים, ואני תוהה האם ההכרזה היא הוגנת, או שמראש הציבה את האנשים שבאו בפני ברירה אחת. אבל ניחא. מן הסתם כל אחד שבא כבר החליט, והכוונה יותר לחשוף את מה שאינו ידוע, ולהתעמת איתו שלא בזמן אמת. אחרי התדריך הקצר, יוצאים ועולים לאוטובוסים. שמונה אוטובוסים, רובם מלאים עד אפס מקום. ניידת משטרה ומג"ב מופיעות משום מקום, וילוו אותנו מעתה עד אריאל.

הנסיעה באוטובוסים נעימה. יש מיזוג, ואנשים נעימים שטוב להכיר ולהחליף רשמים. אבל השיחה נקטעת באמצע: האוטובוסים נעצרו על הכביש המהיר. מה קורה? כמה יוצאים החוצה, חלק לעשן, חלק לצלם, חלק סקרנים סתם. היתה בעיה עם הציוד הרפואי שאנו מבקשים להעביר, מודיע לנו האחראי על האוטובוס, אבל עכשיו הכל הסתדר, ואנו מחכים לרכב שמוביל אותם. אולטרא סאונד ופוטו משהו – למרות כל הפעמים שחזרו על השם, עדיין לא קלטתי איזה מכשיר אנו מעבירים. ושוב האוטובוסים זזים. ושוב עצירה.

הפעם, הדרך חסומה על-ידי הצבא. אינם מוכנים שנעבור דרך בורוקין, הכפר השכן, ומציעים לצוות המשא-ומתן להמשיך ישר לסלפית. כמה אדיבים כוחותינו היום. ליד האוטובוסים ניצב ג'יפ כחול, וממנו מבצבצת שוטרת ומכוונת אלינו נשק. שוטר עולה לאוטובוס נושא נשק, וסופר את האנשים. אחרי שירד, אנו ממשיכים, מכוניות של הצבא והמשטרה מידי פעם עוקפות אותנו.

ולבסוף מגיעים למחסום האחרון – בכניסה לאריאל. כוחות גדולים למדי של צבא עומדים ומביטים בנו. כבוד גדול נפל בחלקינו, מסביר לנו שוב האחראי על האוטובוס: צה"ל פתח דרך לסלפית, שבחמש השנים האחרונות היתה סגורה. ואנו מתגלגלים, עוברים על פני נוף הזוי של דרך סלולה ומאובקת, מצולעת משיני זחלים של כלים צבאיים. בשולי הדרך שדה מעלה עשן, נשרף במוקדים קטנים. עכשיו אנו לבדינו, הצבא נותר מאחור. הביטחון שאמונים עליו כוחותינו נשאר מאחור, ואנו מרגישים עכשיו בטוחים יותר מתמיד. לא עוברות חמש דקות, והיגענו לבתים הראשונים של סלפית. ואח"כ מופיעים גם אנשים. הרבה ילדים, מחייכים, מנופפים לנו לשלום, ומסמלים בידיהם את סמל הניצחון. אנו מתרגשים מאד. המראה חוזר על עצמו שוב ושוב, מכל הכפר מגיעים אנשים, ואי-אפשר לטעות: הם שמחים לראות אותנו. אנו מחזירים להם נפנופים, ומרגישים שהיגענו למקום שם אוהבים אותנו.

התחנה הראשונה שלנו בסלפית היא המרכז הרפואי שהוקם, ולכבודו היגענו והבאנו איתנו ציוד רפואי. אנשים רבים היגיעו להיפגש איתנו, ואנחנו מתערבבים ביניהם, וכבר אי-אפשר להבחין מי בן המקום, ומי אורח. מצלמות רבות מתעדות את הארוע מכל זווית. אחר-כך מזמינים אותנו לבא ולהתרשם מהמרכז עצמו, שהוקם מתרומותיהם של התושבים עצמם. עוד המתנה קצרה בשמש, ויוצאים רגלית לעבר מקום המפגש הרשמי. את הצעדה אנו מנצלים להפגנה נגד הכיבוש. משום-מה, הקריאות שרובינו מאומנים בהם, הפעם חלושות, ושום קריאה אינה סוחפת את ההמונים. מישהו מאלתר ומתאים את הקריאות למקום בו אנו נמצאים. את הססמה הקוראת לצה"ל לצאת מרמאללה, החלפנו בדומה לה, אך עם חרוז המתאים לסלפית.

הצעדה מסתיימת ליד בית שמזכיר מבחינת המראה חיצוני את בית המשפט העליון בירושלים. מעין מיני בג"ץ. זהו מקום המרכז החברתי, ומקום האירוח הרשמי של עיריית סלפית. בקומה השניה מצוטפפים כולם, והאולם כבר מלא, רק מושבים ספורים נותרו פנויים. בימת נואמים שיושבים לצידה ראש עיריית סלפית, נציג תעאיוש, נציג התושבים או האחראי על תיאום המפגש, ועוד אחד או שניים נכבדים. עת הנאומים הגיעה. דיבורים מרגשים, מחיאות כפיים סוערות, כולנו שמחים ומאושרים, ברגעים ספורים של חופש מהכיבוש. המיזוג לא עובד. כיבוד בלתי פוסק של משקאות מועבר בין היושבים. גם הילדים מהמקום מנצלים את האירוע כדי להתכבד, ולתחוב עוד פחית או שניים לכיסים. אחרי הכל, לא כל יום יש אירוע כזה משמח. האווירה, שהיתה מעט פורמלית בתחילה, משתחררת אט-אט. דבריהם של מנהל בית החולים ונציג הרשות, או הביטחון, אינני בטוח לגבי זהותו, מוסיפים עוד מידע על זה שכבר ידוע לנו. את בית החולים, או המרכז הרפואי, הקימו התושבים בגלל חוסר היכולת שלהם להגיע לבית החולים ברמאללה. הנחיצות בשירות רפואי ל-60,000 תושבי העיר ברורה, הברירה האחרת היא ללדת ילדים במחסומים, או להסתכן בהעברת חולים בדרכי עפר וחתחתים. העוצר, שהוסר היום משמונה בבוקר ועד שלוש אחה"צ, נאכף על ידי הצבא הישראלי. כל ילד שמציץ דרך החלון, יורים לכיוונו. זקנים ונשים שנמצאים בדרכים, מושפלים ועוברים התעללות קשה מצד החיילים. המארחים מופתעים ומעודדים מהמספר הרב של האורחים שהגיעו לבקר, והם שמחים שיש בציבור הישראלי שמוכנים להסתכן ולבוא ולהביע סולידריות עם התושבים ברגעיהם הקשים, ולהביע תמיכה בהתנגדותם לכיבוש. המאבק אינו קיומי, ומי שמציג זאת כך, מוליך שולל את הציבור הישראלי. המאבק אינו קיומי, לישראלים. לפלסטינים, הוא קיומי ועוד איך. וכך נמשכים להם הדברים, והשעה זוחלת, וכבר רבע לשלוש. אני יוצא מהאולם, להינפש מהחום הגדול, ולדבר עם אנשים. אחת שואלת את הילדים מסלפית, מתי העוצר מתחיל. בשלוש, הם עונים לה. ואיך תספיקו להגיע הביתה? היא מקשה. נרוץ, הם עונים לה בטבעיות.

סמוך לשעה שלוש, אולי אפילו אחריה, מסתיים האירוע. אנו יורדים בעצלתיים אל הכביש, ומתחילים בסדרת פרידות ארוכה שתימשך עד לתזוזת האוטובוסים. חלק מהאנשים יצרו קשר עם אנשים, רשמו מספרי טלפון, חלק אפילו פגשו קרובים של מכרים, מצטלמים למזכרת. בלי רצון רב אנו עולים לאוטובוסים, מודעים היטב לעובדה שעם הסתלקותינו מהעיר, מיד יכנסו כוחותינו למקום ויטילו עוצר, וישארו רק זכרונות. קריאה ספונטנית של אנשים ליד האוטובוסים מאחלת לנו שלום – מין "ביי" ארוך שמאחלים חברים קרובים למכריהם. בדרך חזרה האנשים כבר מסוגרים בבתיהם, ומחלונות הבתים ומהמרפסות מנופפים לנו לשלום.

בכניסה לאריאל, מכיוון סלפית, מחכה לנו קבלת פנים. כוחות צבא גדולים, שחיכו בחוסר סבלנות לקראת הכניסה לעיר, לכבוד העוצר, עוצרים את האוטובוסים, ומבקשים לבצע בדיקה של הנוסעים. ברוכים השבים למציאות, אומרים לנו האחראים. שני ילדים לבושים במדים וציוד רב, עולים למעלה, אדיבים, ועוברים מהר בין הנוסעים. מתעכבים אצל כמה, אך לא להרבה זמן, ומיד יורדים. אחר-כך עולה שוטר, ושוב עובר ביננו, הפעם פחות אדיב. חוזר לכניסה, וכאשר הוא עדיין בתוך האוטובוס, הוא שואל את המפקד שלו, מה הוא צריך לבדוק. המפקד אומר מה שאומר, והשוטר יורד. עוד המתנה, ועוד אחת, והזמן עובר. לבסוף כל האוטובוסים עוברים, ואנו עושים דרכינו חזרה לתחומי הקו הירוק, לכפר קאסם.

את היום סיימנו במסעדת פלפלה, מילאנו את בטנינו בחומוס ושיפודים, דיברנו בשולחן על הקשר שבין התנגדות לאכילת בשר ובין שמירה על זכויות אדם, וגלשנו מנושא לנושא. רק כשיצאנו מהמסעדה, ושיחזרנו את אירועי היום, נזכרנו שעכשיו המארחים שלנו בסלפית יושבים בעוצר בבתיהם.