את הדרך לאצטדיון טדי עשיתי מעין כרם עם בחורה שקוראים לה ענת. ענת לקחה על עצמה להודיע על הפעולה לתקשורת הבינלאומית, היא הבטיחה להם 100 מכוניות בשיירה ונכנסה ללחץ קל כשהתקרבנו לאצטדיון ועדיין לא ראינו מכוניות. אבל אין כמו קצת אמונה ונקודת תצפית טובה יותר על החניון כדי להפיג במעט את חששותיה. בסוף יצא שהיו 99 מכוניות (כך אמר לי). 99 מכוניות ענת, זה יותר ממאה!
עם ליאורה וליז הצטרפנו למכוניתו של כתב שוודי. השיירה יוצאת לדרך, מכוניות ומשאית אחת עמוסה לעייפה בסוכר, אורז, קמח, שמן וכו\'. במכוניות היו גם בגדים ומשחקים. אנחנו ברכב מס\' 14, השוודי מבסוט שזה לא מס\' 13 ואנחנו מסבירות לו שאצל היהודים זה דווקא מספר של מזל טוב, דעתו נחה, אבל רק בגלל שאנחנו עדיין ברכב מס\' 14. נו, מילא.
אנחנו נוסעים, מדי פעם השיירה עוצרת ושוב ממשיכה. תוך דקות ספורות אנחנו בגילה, כביש המנהרות, וחומות בטון נטועות לאורך הדרך כדי למנוע ירי, ואצלי כאילו נדלק הטריפ שלא בלעתי, טריפ רע מאוד. הדרך לבית עומר, הכפר אליו נסענו, הייתה רצופה במשבר נדל\"ן קשה וחריף מאוד. שלטים ענקיים המבשרים בואך להתנחלות זו או אחרת מציעים לך לקנות בתים במחיר של דירות. לא שאני מבינה הרבה בשוק הנדל\"ן אבל פעם סיפרו לי קצת על היצע וביקוש למשל, אז למה אנשים בונים בתים לפני שהם יודעים שמישהו ירצה לגור שם? האם שווה להשקיע את כל המאמץ הכלכלי הזה רק בשביל לעצבן? האם הם ידעו שאת הטעם הנוראי שלהם בארכיטקטורה אפשר לשים רק שם, איפה שאף אחד לא רואה? או שמישהו חשב שכשיחזירו את השטחים רק ערבים יהיו מוכנים לגור בבתים כל כך מכוערים?
מדי פעם חולף על פנינו ג\'יפ צבאי. מדי פעם אנחנו חולפים על פני מחסום. לצדנו, פוסעים להם לאיטם עז וכלב, היה נראה שאם הם היו יכולים הם היו צועדים שלובי ידיים. השיירה שוב עוצרת, מה קרה? הלך הגיר. שוב אנחנו יוצאים מהרכבים, שואלים מה אפשר לעשות. בינתיים עוברת לידינו משאית אחרת, אנחנו מבקשים עזרה והנהג שמח לעזור, נעביר את כל המזון אליו למשאית. חלקנו עולים על המשאיות ומעבירים את הכל מהמשאית ששבקה חיים לבינתיים אל המשאית של החבר החדש. כל השאר מקשקשים ובוחנים את הנוף. מצד שמאל של הכביש אני קולטת זוג חביב שמשקיף על ההתנחלות שאיני יודעת את שמה, אלה היו העז והכלב, הוא יושב והיא עומדת לידו. הכי חמודים, גרסת המילניום לזאב ולכבש. אולי עוד יבוא יום.
אנחנו ממשיכים לנסוע ומגיעים אל הכפר, כולם כבר מחכים לנו שם. אנחנו חונים את הרכבים ומעבירים בהתחלה את הביגוד והמשחקים. אח\"כ אנחנו ממשיכים ופורקים את המזון יחד עם תושבי הכפר. לקוח כמה שניות של העמסה קלוקלת עד שכולם קולטים איך הכי נוח להם עם הגוף כשנוחתים להם לידיים כל פעם מחדש 10 ק\"ג של משהו – אורז, סוכר...אוכל.
אנחנו נכנסים עכשיו אל תוך הכפר, לאורך כל הדרך אל המבנה בו התכנסנו, אנשים נשים וילדים מחייכים אלינו וקוראים לנו \"שלום\". אני לא כל כך אוהבת את הצעדה בתוך הכפר, זה מרגיש לא נעים לפעמים לדעת שיש לך חיים אחרים לגמרי. אבל יש בכפר היום אוירה טובה מבדרך כלל, זה בטוח.
אנחנו נכנסים למבנה יחד עם תושבי המקום, ומתיישבים לשמוע מילות תודה וסיכום. אני עומדת רחוק מאחור וחושבת לעצמי שהלוואי והיה לי סטודיו בגודל של האולם הזה...
צעיר ערבי מסתכל אליי ומחייך, אני מחייכת חזרה. הוא ניגש אלי ונעמד לצדי ולוקח שעה עד שהוא מתחיל לדבר, לא לפני שכל פעם הוא מוציא קול מגרונו ומתחרט. בסוף הוא אמר משהו בערבית, לא הבנתי. אח\"כ הוא שאל בערבית אם אני יודעת אנגלית, אמרתי שכן, אבל מסתבר שזה לא עוזר כי הוא לא יודע אנגלית. על עברית לא היה מה לדבר. אחרי כמה קשיים הצלחנו להחליף מעט מידע, שמות, גיל, מגורים וכו\'. הוא מדבר ערבית, אני קודחת במוח תרגום סימולטני לעצמי ועונה לו במילים בלבד, אני לא מצליחה להוציא מהפה משפטים שלמים. מי טרזן – יו ג\'יין! אנא אחמד – אינתי מירה!
אנחנו תופסים בחור דו-לשוני והוא מתרגם לנו את השיחה בינינו, זה קצת מצחיק. אחמד שואל אם אני לא מפחדת לבוא לשם ואם אני לא מפחדת לדבר אתו אחרי כל מה שאומרים על הערבים בארץ. שאלתי אותו אם הוא לא מפחד לדבר איתי? הוא צחק, גם אני, גם המתרגם. 
המתרגם הלך ונשארנו עם קשיי התקשורת בינינו. בינתיים נאמו להם כל מיני אנשים, הייתה אישה מארגון נשים מקומי שהודתה על מה שהבאנו ויחולק בין התושבים. הכפר הזה בסגר כבר ממש ים בזמן וזה בזיון. עוד יותר בזיון בעיני זה אנשים שיש להם עדיין סגר בתוך המוח, סגר של טלוויזיה. קומו מהכורסא המחורבנת שלכם ותבואו לראות במו עיניכם איך חיים אנשים בגלל מדיניות מטורפת שאתם לא אומרים לה לא!
אחרי האישה נאם מישהו שהוא ראש התנזים בכפר, הא! זה לא היה מפחיד בכלל. והא! כשיורד עליו גשם הוא מצטנן גם, בדיוק כמוכם.
אחמד ואני, מגשרים על בעיות התקשורת שבינינו, אמרתי לו שצריך להעיף את שרון וערפת ופשוט להיות כמו שאני והוא, הוא ניסח את הערבית הקלוקלת שלי לידי משפט והפצנו את הבשורה שלנו לסביבתנו הקרובה, כולם הסכימו, זה כל כך פשוט. כל כך פשוט – שלום של אנשים! חיים של אנשים!
אחמד ואני החלפנו טלפונים – זה בטח יהיה נורא מצחיק, אבל בטוח נצליח לדבר אחד עם השניה, כי זה כל כך פשוט...
תעיוש עושים, ושמחתי לקחת חלק בעשייה, מלדבר הרבה לא יוצא כלום, פעולה ישירה לא אלימה היא התשובה העיקרית למה שקורה, כי עד שלא חווים לא מבינים.