http://indymedia.org.il
אבל
author: יסמין
גם אם היית בקשיי כלכול, והיה לך רע והיית צריכה לחפש אוכל ולא לקנות אותו, אנשים פה עדיין יגידו לך שאת שבעה ושאת עשירה, בלי לדעת עליך כלום, וזה מגעיל. והם תמיד עושים את זה.
אפשר להגיד עלי המון דברים אבל לא שבעה, זה בטוח. ואת יכולה להמשיך לזלזל באנשים חלשים ולהגיד שזאת אשמתם, וזאת גם אשמת הנאנסת שהיא הייתה חלשה ולא הביאה לאנס מכות. אני חושבת שיש לך דימוי סטראוטיפי על אנורקסיות שהוא ממש ממש לא נכון. הייתי מציעה לך להתעניין בנושא לפני שאת כותבת שכל האנורקסיות רוצות להיראות כמו תכתיב חברתי. הרבה אנורקסיות מרגישות אשמה על זה "שיש להן אוכל" ולי נמאס מזה כי הרגשתי ככה כל החיים ולכן זה נורא פוגע בי שמאשימים אותי בזה שיש לי אוכל ושיש לי אפשרות להיות בריאה כאילו שזה "לא מגיע לי" ולכן זה ממש פוגע בי שיש לאנשים ביקורת על הגוף שלי כי מכיתה ט' ההורים שלי כל הזמן אמרו לי כמה אני שמנה אפילו שהייתי רזה. ונמאס לי מזה, ואני לא רוצה "להתחשב" באנשים שיש להם בעייה עם הגוף שלי ורוצים שאני אכסה אותו. בגלל זה זה ממש ממש מעליב. ואני חושבת שאם מישהו כמעט מת מרעב לא בגלל צרה כלכלתי זה לא עושה אותו פחות מסכן ממישהו שכמעט מת מרעב בגלל צרה כלכלית. ואני פשוט לא יכולה לכסות את הגוף שלי עם מבקשים ממני. אולי זה קשור לזה שיש לי מחלת נפש. אבל אני לא יכולה יותר לחשוב שמשהו, ולא משנה מה, לא בסדר בגוף שלי. כי אני הפסקתי עם זה. והגוף שלי בסדר. וגם אם הוא מגעיל אנשים מסויימים זה לא איכפת לי.
גם לא איכפת לי כבר אם אנשים חושבים שאני שמנה. ולחשוב שאני שמנה זה גם לחשוב שיש לי את האפשרות להיות שמנה. כי להגיד עלי "שבעה" זה כמו להגיד עלי "שמנה" יש לך אוכל ולאחרים אין. את אשמה. תחשבי כמה מסכנים הילדים בסומליה, אמרו לנו בבית הספר, ואתם אשמים כי אתם חיים בעולם שמן.
אני חושבת שזה שעמדתי למות מרעב, כן אומר משהו, ובמיוחד אומר שאני יכולה להבין אנשים אחרים שעמדו למות מרעב. אני יודעת מה זאת ההרגשה של לא לאכול שבוע שלם כלום. ואני לא אשמה בזה שיש לי את האפשרות להיות בריאה. והגוף שלי הוא בסדר. ואני לא יכולה לא לחשוב על זה שלילדה ערביה בשטחים שעומדת למות ברעב או ענייה משכונת מצוקה לא ידחפו אינפוזיה לתוך הגוף כדי להציל את החיים שלה.